ערוך לנר סנהדרין קכ

שייך קושיא זו דוקא אתירוץ ר"ח בלא ר"ח יקשו ליה אמתניתן וברייתא כן דמכשירין שטר מאוחר גם בזה י"ל שתירץ רש"י במתק לשונו במה שכתב דדלמא אי שבקת להו כו' דהיינו דאמתניתן וברייתא ודאי לא מצינן לכתוב לכתחלה מאוחרין רק אי אירע כן כשר ולכן י"ל דהב"ד היה להם לבדוק בד"וח אם נסתפקו בדבר ולכן אתי שפיר דישלמו אם טעו אבל לבתר דתירץ ר"ח משום נעילת דלת א"כ תקנתא הוא שלא לבדוק כלל וכיון דאנן לא שבקינן לבדוק בד"וח שפיר פריך אלא מעתה טעו לא ישלמו:

שם אחר ר' יהושע לגולה:

נראה דזה ר"י הוא ריב"ק דהרי כבר קתני אחר ר"י לפקיעין אבל ר' יהושע ב"ק שהיה בן ר"ע כמ"ש התוס' במ"א זה היה אחר חורבן דגם ר"ע חי' עוד אחר החורבן וכדאמרינן (במגלה דף כ"ח) שאל רבי את ריב"ק וע' בתוס' שבת (דף ק"ד ע"א):

שם אחר חכמים ללשכת הגזית:

צ"ע למה תני בסוף לשכת הגזית הא זה היה קודם לכל התנאים כאשר עוד הי' סנהדרי גדולה במקומה וגם למה צריך לילף זה מצדק צדק הא קרא כתיב וקמת ועלית אל המקום ודוחק לומר דאתי למצוה לדון אצל סנהדרי גדולה אפילו כשיש סנהדרי קטנה במקומה:

שם והא חמסינן להו:

י"ל דהא בפירוש אמרינן לקמן במתניתן דמאיימין על עדי נפשות שלא יעידו שקר כדאמרינן שדמו ודם זרעיותיו תלויין בו הרי דלא חיישינן לחסימה ואין לומר דחסימה לא שייך רק היכי שכבר העידו העדים כי אם אז נראה להם שמסופקים אנחנו באמתת עדותם בזה שייך חשש חסימה אבל לא כשעדיין לא העידו כי אין זה חשד רק התראה בעלמא ולכן לקמן דאיירי שמאיימין קודם שהעידו לא שייך חסימה אבל הכא דאיירי לאחר שהעידו שפיר שייך דא"כ מאי פריך מהא דרשב"א דמסיעין את העדים דמיירי ג"כ קודם שהעידו כמו שפירש רש"י ובשלמא לפי מה שפירש רש"י בסוטה דרשב"א איירי בשכבר העידו ובאין לחקור אותן בד"וח פריך שפיר אבל לפירושו כאן קשה. וי"ל דהש"ס סברה דאף דלענין חשש דחסימה ע"י חשד מחלקינן בין קודם שהעידו לאחר שהעידו לענין חשש דחסימה ע"י יגיעה שמייגעין העדים אין לחלק בזה:

שם ברש"י ד"ה והא קא חמסינן. ויחזרו בהן בתוך כדי דיבור:

מדכתב הכי אלמא ס"ל דבעינן שתהא פתיחה זו מועלת ודלא כהתוס' וא"כ לכאורה קשה איך מאמינין להו אם יחזרו בעדותן והא עושין עצמן רשעים באמרם שהעידו שקר ואין אדם משים עצמו רשע ובמכות (דף ג' ע"א) אהא דאמרינן שם העדנו והוזמנו כתב רש"י גופא דאין זה מרשיע את עצמו כיון דאינן אומרים רק דהרשיעום ב"ד וזה לא שייך הכא. גם מש"כ הריטב"א שם אהא דאומר עדות שקר העדתי דלא מקרי זה אין אדם משים עצמו רשע דפלגינן דבורא ומאמינים לו לענין ממון לא שייך כאן דהא הכא לענין עדות נפשות איירי ואיך שייך בזה פלגינן דבורא. וי"ל כיון דמבטלים עדותם תוך כדי דיבור לא מקרי רשעות כלל מה שהעידו תחלה עדות שקר דלא נקרא עליו שם עדות כלל מאחר שמבטלים אותו:

שם בתוספת ד"ה הכי אמר להו. הא מי יימר כדאמריתו טפי מתוך כדי דיבור:

היינו לפי מ"ד בב"ק (דף צ"ג ע"ב) ובשאר דוכתי דשאילת שלום דרב לתלמיד הוא שיעור של כדי דיבור דלמ"ד שם כדי שאילת תלמיד לרב דהיינו שיאמר שלום עליך רבי ומורי מי יימר לא הוי יותר כדי דיבור או אפשר דהתוס' סברי דמי יימר לחוד לא סגי אלא צריכין למימר להו מהו החשד דהיינו שמא בעצה באתם וכמ"ש רש"י וזה הוי יותר מכדי דיבור:

שם דף ל"ג ע"א בגמרא ר"ח אמר כאן שנטל ונתן:

א"ל לפי מש"כ התוס' בד"ה השתא דר"ט ע"כ לא האכילו בידים לכלבים וכן כתב רש"י א"כ למה מקשה דוקא לר"ש ממתניתן דבכורות גם לר"ח יקשה כן כיון דלדידיה בלא נשא ונתן ביד הדין חוזר וא"כ לימא ר"ע לר"ט טועה אתה והדין חוזר כיון דלא נתת ביד וכמו שהוכיח הרא"ש בשמעתין מכח קושיא זו נגד פירוש הרי"ף מדלא מקשה בגמרא אר"י ור"נ כן. וי"ל דבשלמא הרא"ש הוכיח שפיר דלמה נטר המקשן להקשות עד תירוץ ר"ש ולא מקשה אתירוץ ר"נ ור"י המוקדמין אבל השתא שתירץ חדא ועוד קאמר א"ש דלא מקשה אר"ח דגם עליו שייך תירוץ זה. ועוד י"ל דאר"ח לא היה יכול להקשות כן דהוי קשה כקושית הגמרא הרי האכילה לכלבים וליתא דתיהדר דבזה לא שייך כתירוץ הגמרא דזה שייך דוקא לענין טעה בדבר משנה ותירוץ ראשון נראה עיקר:

שם כאן שלא נטל ונשא ביד:

לכאורה קשה לפ"ז איך בעי לאוקמא שם בבכורות (דף כ"ח) מתניתן דדן את הדין כר"מ דאיירי בלא נטל ונתן ביד דא"כ קושית הגמרא דכאן במקומה עומדת דקשה מתניתן דשם אמתניתן דהכא דהא לפי אוקימתא זו מתניתן דשם איירי בלא נטל ונתן ביד. ואי לפי האוקימתא שם סבר המקשן אחד משאר תירוצי הגמרא דכאן גם לפי האמת נימא כן ולמה מתרץ ר"ח תירוץ אחר וצ"ל דסוגית הגמרא שם באמת לא אתיא אליביה דר"ח רק אליבא דא' משאר אמוראי דשמעתין:

שם בתוספת ד"ה מה שעשה. וא"ת למאי דס"ד בפרק עד כמה:

ובבכורות שם הקשו התוספת דאכתי תנן סתמא דבכור שנשחט ע"פ חכם כר"מ דלענין זה לא שייך תירוץ הגמרא דנתן ונשא ביד ע"ש שהניחו בתימה ולפ"ז י"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה. דלכאורה י"ל למה דחק הגמרא לאוקמא סתם מתניתן דשם דלא כר"מ עד דמקשה לימא תנן סתמא הא אמרינן לקמן (דף כ"ג) דסתם מתניתן ר"מ וגם כבר אשכחינן סתמא כר"מ כמבואר בב"ק שם. אבל י"ל דקושית הגמרא שם היא באמת קושית התוס' דכאן דאיך אפשר לאוקמא כר"מ הא לר"מ לא משכחת כלל דטיהר את הטמא מה שעשה עשוי והיינו דמקשה שם לימא תנן סתמא כר"מ לענין דינא דגרמי והרי מתניתן ע"כ לא אתיא כוותיה ולכן לא מקשה ארישא דמתניתן אבכור דבזה באמת י"ל דאתיא כר"מ:

[ שם בא"ד. וי"ל כיון דעל פי חכם:

הט"ז בי"ד (סי' צ"ט) כתב להביא ראיה מהתוס' דבכורות (דף כ"ג) דאפילו למ"ד קנסינן שוגג אטו מזיד מודה באומר שמותר לבטל שזה עדיף משוגג ומותר ע"ש. אכן לפי הנראה מהתוס' שם לא כתבו רק דדינו כשוגג ולא דעדיף מיניה וצריכים לאשמעינן כן משום דאיכא מ"ד דאומר מותר קרוב למזיד הוא (בפרק ב' דמכות) אבל לא דעדיף מיניה. אכן מדברי תוס' דכאן לכאורה יש ראיה לדבריו דהיכי דהתיר לו חכם ועשה ג"כ ע"פ חכם דמי קצת לאומר מותר:

שם ד"ה כאן במומחה. אמאי לא הוי חוזר:

פי' אמאי לא הוי חוזר ויפטר מלשלם ולמה חייבו ר"י לשלם בלא קבל דמדלא חוזר לחוד לא יקשה דהא אפשר לאוקמא באין שם גדול ממנו שמחזיר דבריו דמה שחייבו ר"י לשלם זה לא מקרי מחזיר דבריו דאל"כ יקשה גם לר"נ ור"י מה שהקשה בש"ס לקמן לר"ש ממתניתן דהלכה חמורך טרפון וכמו שהקשה