ערוך לנר סנהדרין קה

ס"ד דמלך צריך ב' תורות אם כן קרא דוכתב לו גבי מלך למאי אתא הא כבר כתיבא מצוה זו אכל ישראל ועוד מאי ס"ד דמלך אם הדיוט לא מ"ש וכתב לו את משנה כו' מועתה כתבו לכם וארבא גופא קשה איך דריש מקרא זה שמצוה לכתוב משלו מ"ש גבי מזוזה דכתיב ג"כ וכתבתם על מזוזות ולא מצרכינן שיכתבו לשמו. אכן זה פשוט דדרשת רבא הוא כמו דדרשינן גבי גט וכתב לה לשמה ולא לשם אשה אחרת ה"נ דריש הכא ועתה כתבו לכם לשמכם מה שלא שייך במזוזה דלא כתיב שם לכם. אכן לכאורה י"ל לפי מה שהקשו התוס' בסוכה (דף כ"ז ע"ב) בד"ה כל האזרח נימא דולקחתם לכם דאתרוג אתי להכשיר אתרוג דשותפין ותירצו דלכם צריך לכתוב לשון רבים משום דכתיב ולקחתם לשון רבים לדרשה ע"ש וכן כתב ג"כ הרשב"ם בב"ב וא"כ לכאורה מנ"ל לרבא למילף מלכם שיהיה לשמו דלמא אתי להכשיר שותפין דהיינו אם ב' בנים ירשו ספר תורה מאביהם ששניהם קיימו בזה המצוה דועתה כתבו ולהכי כתיב לכם ולא שיכתוב לשמו הא גם גבי בגדיכם ועריסותיכם לא בעינן שיהיה עשוין לשמו רק שעתה יהיה שלו עם שותף אחר. אכן י"ל ע"פ מה דאמרינן נדרים (דף ל"ח ע"א) ועתה כתבו לכם השירה הזאת כו' אלא פלפולא בעלמא ע"ש. וא"כ צריך עכ"פ כתבו לשון רבים להורות דנתנה תורה גם לישראל וממילא צריך לכתוב ג"כ לכם לשון רבים ולא נוכל לרבות שותפים מלכם ולכן אי לא נדרוש לשמכם האי לכם מיותר הוא ולכן דריש ליה רבא כן והיינו משום דרבא דריש דרשה דריב"ח שם בנדרים אכן אביי הקשה לו מהאי ברייתא דמשמע מלך אין הדיוט לא והיינו דע"כ דוקא האי לו דגבי מלך דדרשינן אלשמו ולא האי לכם דאתי לשותפין או לדרשה אחרינא ולכן כתבה התורה מצוה זו גבי מלך לחודא להורות דבעינן לשמו משא"כ בישראל ולכן א"ש קושית אביי:

עוד י"ל אמה שהקשינו דלאביי דלא ס"ד ב' תורות למלך ציווי המלך למאי אתי הא הוא בכלל כל ישראל ע"פ מה שיש לתמוה לכאורה על הרמב"ם (ר"פ ג' מה' מלכים) דהמלך כותב לו ס"ת יתר על אותו שהניחו לו אבותיו ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב לו ב' ס"ת ע"ש דגם אם הניחו לו אבותיו ה"ל למכתב ב' ס"ת דהא גם משום ס"ת שצריך כל איש מישראל אינו יוצא בשהניחו לו אבותיו כמימרא דרבא דכאן וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ז מה' ס"ת) והוא תימה גדולה לכאורה וכן הקשה בכ"מ שם. ועוד קשה עליו דהא בפי' אמרינן בברייתא כותב לשמו ב' תורות. אכן נלענ"ד דגם בברייתא גופא י"ל למה בברייתא א' קתני וכותב לו ס"ת א' לשמו ובברייתא אחרת קתני ב' תורות. וע"כ צ"ל דהאחת איירי בשכבר יש לו ס"ת דישראל והא איירי בעוד שאין לו אותו ס"ת שצריך כ"א מישראל אך כיון דבברייתא זו דריש שתים מלשון משנה א"כ למה אמרינן בברייתא ראשונה א' דוקא ונ"ל כיון דבגמרא איתא פלוגתא בין רבי לרשב"א אי משנה לשון שתים או עשוי להשתנות א"כ י"ל דברייתא דנקט רק ס"ת אחת אתיא כרבי דדריש לשון משנה עשוי להשתנות ולא שתים א"כ שפיר לישנא דקרא נקטי והנפ"מ בין ב' הברייתות הוא זה דאי משנה לשון ב' א"כ לכאורה זה מיותר הוא דמה"ת לא יחוייב מלך גם בס"ת דישראל ולא לכתוב אלא המצוה לכתוב ס"ת שלו. אע"כ דקרא אתי להורות דה"א דאם עדיין אין לו ס"ת כלל כשמלך דתסגי לו בא' לשמו ובא' שלא לשמו אף דבשל ישראל כתיב דרשה לשמו ובשל מלך ג"כ ה"א דזה דוקא אם כותב כל אחת לחודא אבל אם כותב שניהם ביחד דהיינו כשמלך הא' חד לשמו תסגי לתרווייהו לכן כתיב וכתב לו את משנה התורה להורות דאפילו כשהיא משנה ג"כ בעינן לו דהיינו לשמו אכן הברייתא ראשונה דלא דרשה משנה לשון ב' סברה באמת דלא בעינן רק חדא לשמו אכן אביי רצה לדייק דשל הדיוט לא בעינן לשמו כלל מדקתני בברייתא גבי מלך דוקא לשמו וע"ז מתרץ לא נצרכה אלא לב' תורות. פי' דהברייתא לא אתי למעט של הדיוט אלא האחרת של מלך דלא בעינן דהיינו אם יצטרך לכתוב שתיהן ביחד לא בעינן רק חדא לשמו ולאפוקי מברייתא האחרת דקתני בה דבעינן ב' ס"ת לשמו והשתא א"ש דגם אביי ידע שפיר דמלך בעי ס"ת של ישראל ג"כ ודלא כפי' רש"י והשתא כיון דהרמב"ם פסק כמר זוטרא דהכתב נשתנה דהתורה נתנה בכתב ליבונאי כאשר נבאר לקמן א"כ משנה לשון נשתנה ולא לשון ב' ולכן פסק ג"כ בהא כברייתא ראשונה דדוקא ס"ת א' בעי לשמו ולכן אם הניחו לו אבותיו ס"ת לא בעי למכתב זה הס"ת דישראל רק סגי ליה באותה של אבותיו. ועיין ברמב"ם פ"ז מה' ס"ת:

שם וקרא בו מקום הראוי:

י"ל מה פשיט ליה טפי שאסור לקרות בבית הכסא ממה שאסור להכניס ספר תורה לשם. הא גם בזוי מצוה דאורייתא הוא מושפך וכסה כדאמרינן בשבת (דף כ"ב) ומטעם בזוי מצוה אסור להכניס תפילין לביה"כ וא"כ ה"ה ספר תורה. וי"ל כיון דאמרינן במתניתן דבכל עת תהיה ספר תורה עמו דכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו הרי דבכל ימי חייו דוקא הוא ומ"ש דקאי דוקא אוהיתה עמו ולא ג"כ אוקרא בו דסמיך ליה טפי וצ"ל כיון דע"כ אי אפשר לקרות בו בכל עת א"כ האי כל ימי חייו אוהיתה בו דוקא קאי. וכה"ג צ"ל ג"כ לענין הזכרת יציאת מצרים דאתיא מכל ימי חייך בפ"א דברכות ולא מצרכינן שיזכיר אותו בכל עת רק פעם א' ביום ופעם אחת בלילה והיינו ג"כ משום דאי אפשר וע"כ כוונת הכתוב כך הוא אבל לענין והיתה עמו דלא נתנה התורה שיעור כמה יהיה עמו ע"כ האי כל ימי חייו דוקא הוא ולכן לא מצרכינן אפילו שיקרא בס"ת פעם אחת שחרית ופ"א ערבית כמו הזכרת יצי"מ דכיון דהאי כל ימי חייו לענין והיתה עמו דוקא הוא וע"כ לא קאי כלל אוקרא בו דלענין קריאה א"א אך לפ"ז למה הקדים קרא וקרא בו קודם כל ימי חייו כיון דלא עליו קאי וזה מתרץ הברייתא כיון דכתיב והיתה עמו כל ימי חייו ה"א דמצות הכתוב דאפילו בבה"כ יהיה עמו ולא יחוש לביזוי מצוה דגזירת הכתוב הוא כן וע"ז מתרץ לכך סמיך וקרא בו לוהיתה, עמו להורות דמצות והיתה עמו אינו אלא בזמן שראוי לקרות בו וזה שייך בכל עת חוץ משעת ביה"כ וביה"מ מדשינה קרא להקדים וקרא בו לימי חייו דריש כן:

שם בתוספת ד"ה כתב ליבונאה. ועוד אמאי לא כהלן כתבא למקרא:

וכן הקשה הר"ן בשם הראשונים לפי' רש"י ולענ"ד אינה קושיא כ"כ דהא פרכינן לקמן לר"ש כן ומתרצינן בגימטריא אכתיב והכי י"ל ג"כ למר זוטרא ואי קושיתם מדפריך לר"ש הכי ולא למר זוטרא זה ודאי לאו קושיא היא דר"ש אמר בפי' כך דכתיב זה לא נשתנה אבל למר זוטרא אינו כתוב בפי' כן רק למאי דפריש רב חסדא ולכן יותר רצה להקשות על תנא דאמר בפי' כן מלהקשות אמימרא דמר זוטרא לבתר דפריש ר"ח:

שם דף כ"ב ע"א בגמרא ואומר ואל היהודים:

בכ"מ דייקינן מאי ואומר והכא לא דייקינן כן משום דמקרא דווי העמודים ודאי לאו ראיה ברורה היא דהא שמות האותיות לא נתנו בסיני וא"כ י"ל דלכך אנו קוראין אותו עתה וי"ו מפני שעשוי כצורת ווי העמודים ולכן מייתי ואומר:

שם ואידך האי שויתי מאי דריש ביה:

עיין במהרש"א שכ' על פשט המהרש"ל בקושיא זו דדחוק הוא. אך לפענ"ד פי' המהרש"א עוד יותר דחוק דלפי פירושו אליבא דהאי תנא