ערוך לנר ראש השנה ט

דף ב' ע"א ברש"י ד"ה לשמיטין. אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:

בפני יהושע ובטורי אבן דקדקו מה כוונת רש"י במה שכתב מן התורה דלכאורה אתי לאפוקי תוספות שביעית שאינו אלא מדרבנן וע"ז הקשה הט"א הרי למ"ד יום אמרינן במ"ק הם הלכה למשה מסיני לכ"ע והפ"י הקשה הרי המ"ד דרבנן דריש בחריש ובקציר תשבות על קצירת העומר שדוחה שבת. וא"כ למ"ד לקמן (דף ז') דרבי היא ונסיב אליבא דתנאי ורבי ס"ל דקצירת העומר אינו דוחה שבת במנחות (דף ע"ב) וא"כ ע"כ דריש בחריש וקציר על תוספת שביעית וא"כ דאורייתא היא. והנה ע"פ דבריהם לא על רש"י בלבד הקושיא אלא על מתניתין היכי תנן דלשמיטין ויובלות ר"ה תשרי הרי איכא תוספת שביעית למ"ד יום קודם. אמנם בלא רש"י היה אפשר לפרש דקאי שמיטין על זריעה ושמיטת כספים דבזה ליכא תוספת רק על חרישה. אבל הרי רש"י כתב גם לחרוש וזה לכ"ע אסור ל' יום קודם. ולענ"ד י"ל דיש נפקותא מכ"מ לענין מלקות דעל חרישת תוספת שביעית אינו לוקה אם אתיא מהלכה למשה מסיני דעל הלכה למשה מסיני אין לוקין כדאמרינן בבכורות (דף י"ד) אבל אי אתיא מבחריש ובקציר משמע במ"ק (דף ג') דלוקין כדאמרין שם יכול ילקה על תוספת שביעית וע"ש בתוס' ד"ה יכול ילקה. ואע"ג דקאמר דלא לקי היינו משום דר"ג ובית דינו נסיב קרא דליכא איסור בתוספת שביעית. אבל עכ"פ מוכח דלמ"ד תוספת שביעית מן התורה לוקין עליו. ולכן דייק רש"י אסור לחרוש ולזרוע מן התורה דהיינו ממה שכתוב בתורה לאפוקי תוספת שביעית דאינו מן התורה רק מהל"מ ועל זה אין לוקין וכתב רש"י זה עפ"י המ"ד דס"ל תוספת שביעית הל"מ היא. ולמ"ד דאתי מבחריש ובקציר לדידי' צ"ל דמה דנקט תשרי ר"ה הוא לכל שאר דיני שמיטה דהיינו זריעה וקצירה והשמטת כספים אבל מחרישה לא איירי:

שם ד"ה לנטיעה. כלתה שנתה לסוף אלול:

הקשה הטורי אבן הרי אמרינן לקמן בהפסקה לא קמיירי ואין לומר דה"ק כיון דכלתה שנתה לסוף אלול מתחיל בתשרי שנה שנייה דמאי נפקא מינה אמצע שני ערלה מתי מתחיל. ולענ"ד נקט רש"י הלשון של הגמרא דאמרינן לענין מלכים ג"כ כיון דהגיעה אחד בניסן עלתה לו שנה הרי דג"כ קאמר' הכי שכלתה השנה לו בהגיע אחד בניסן וזה ג"כ כוונת רש"י דכלתה השנה ומתחיל באחד בתשרי שנה שניי' ומה שהקשה הט"א מאי נפ"מ באמצע שני ערלה הא ודאי נפקותא טובא איכא שהרי כתיב שלש שנים יהיו לכם ערלים ואם לא נודע מתי התחיל כל שנה ושנה לא נודע מתי כלו ג' שנים:

שם ד"ה לירקות. על של אחר ר"ה:

דקדק הט"א למה לא נקט גם לענין מעשר שני ומעשר עני. ולענ"ד י"ל דרש"י נקט כן עפ"י הברייתא לקמן (דף י"ב) ת"ר ליקט ירק ער"ה כו' דנקט ג"כ בתחלה החילוק שבין ישן וחדש ואח"כ החילוק שבין מעשר שני ועני ורש"י הנפקותא הראשון נקט ועוד דבנפקותא זה יש בכל שנה מה שאין כן בנפקותא של מעשר שני ועני שאינו רק בשנה שלישית וששית:

שם בתוספת ד"ה ארבעה. ורבי אושעי' תני הן:

ריש ב"ק הביא התוס' ג"כ ממתניתין ד' מחוסרי כפרה דלא תני הן וזה לא מתורץ בתירוצם דהכא שהרי שם לא תני לא ראי זה וכן נראה מדבריהם שם. גם קשה דהכא כתבו דגבי ר"ח ור' אושעי' קתני הן ושם בב"ק כתבו דברבי אושעי' לא תני הן וכן הוא בגמ' שלפנינו בלא הן ועיין בריטב"א שכתב שיש נוסחות שגרסי במתניתן ד' אבות נזיקין הן:

שם ד"ה למלכים. ואינו דהכא למלכי ישראל קמיירי:

התוספת הקשו ב' קושיות על רש"י. האחת דלמלכי ישראל לא מצינו דתקנו משום שלום מלכות. והשנית כיון דאמרינן לשטרות ובשטרות ע"כ ליכא משום שלום מלכות שהרי כותבין לשטרות בגולה למלכי יון ובהם אין משום שלום מלכות שהרי אין כותבים יון בגט אף ששם עיקר הטעם משום שלום מלכות. ולענ"ד י"ל שיטת רש"י דהוכיח דע"כ גם במלכי ישראל שייך משום שלום מלכות דאל"כ כי פריך בגמרא למאי הלכתא דהיינו למה לא תקנו לכל מלך מיום שעמד כמו שפירש רש"י עדיפא מיניה הו"ל להקשות כיון דלא ידע טעם דשטרות למאי נפ"מ מני כלל ר"ה למלכים וע' בפנ"י שהקשה באמת דהו"ל להקשות כן. אמנם י"ל דמזה הוכיח רש"י דודאי למקשן היה פשיטא ג"כ דתקנו מנין שנות המלך בין בשטרות בין בגיטין משום שלום מלכות גם בימי מלכי ישראל. אלא דפריך למאי נפ"מ תקנו זמן שוה הרי אדרבא יותר כבוד למלך אם מונין שנתו מיום שעמד בו ולכן משני שיש נפקותא לענין שטר מוקדם ומאוחר ולא בלבד מן המקשן אלא גם מן התרצן הוכיח רש"י כן דאי מטעם שטרות לבד למה תקנו המנין למלכים הו"ל לתקן הזמן לבריאת עולם כמו שאנו מונין אלא ע"כ דתקנו זמן למלכים משום שלום מלכות גם בימי מלכי ישראל ולכן בעינן ב' טעמים דאי משום שלום מלכות בלבד הו"ל לתקן לכל מלך מיום שעמד בו ואי משום שטרות לבד הו"ל לתקן לשנות עולם ואין לומר דרצו להבדיל בין מלכי ישראל למלכי אוה"ע הרי בזמן מלכי ישראל עדיין לא מנו לשנות אוה"ע אלא ע"כ דיש טעם גם משום שלום מלכות במלכי ישראל:

ומה שהוכיחו התוס' שהרי בגולה אין מונין רק למלכי יון הרי שלא חששו בשטרות משום שלום מלכות י"ל דדעת רש"י כאותה דעה שהביא בעל העטור הובאה גם בפני יהושע דאין מונין אלא למלכי יון לא אתי רק לאפוקי מיציאת מצרים וכן נראה מדברי רש"י בע"ז כמו שכתב הריטב"א שם:

שם ד"ה לשטרות. ואי אפשר לומר כן וכו'. מיהו עיקר פירושו תימה גדולה:

לענ"ד כוונת פירוש רש"י כך הוא שאין חשש שהסופר שכותב בכל יום שטרות לא ידע מתי עמד המלך וזה ודאי לא חיישינן ולכן אין נפ"מ בכל שטרות שהסופר ודאי לא יטעה אבל החשש הוא בעדים ובב"ד שאחר שהשטר נכתב בשנת שלש למלך וזה אמת ודאי שהסופר לא טעה אבל העדים העידו שהמלוה היה בתמוז בשנת שלש ואפשר שטעו שאם עמד המלך בתשרי היה תמוז בשנת שני למלך ושטר מאוחר הוא או אפשר שהמלך עמד בניסן והם חשבו שעמד בין תמוז לכסליו ואחר שהעידו שהמלוה היה בתמוז בשנת שלש ע"כ זה התמוז שאחר כסליו וזה באמת שנת רביעי למלך וא"כ שטר מוקדם הוא ויש הפסד ללקוחות וטעות זה שייך אפילו יודעים הדיינים מתי עמד המלך אם אין העדים לפנינו לשאול אותם אם ידעו גם הם מתי עמד המלך ועוד ביותר שייך טעות אם אינו יודעים הדיינים מתי עמד המלך וצריכים לחקור העדים על כך ודילמא העדים טעו כנ"ל ויהי' בזה הפסד ללקוחות ובזה לא שייך מה שהקשו התוס' הרי מספק אין לפסול את השטר שזה שייך דוקא בספק שאי אפשר להתברר אבל מה שאפשר להתברר ע"י חקירת העדים ודאי צריכים הב"ד לחקור ולא יכשרו השטר מספק ואם העדים או אחרים שישאלו הב"ד להם מתי עמד המלך יטעו בזה