ערוך לנר ראש השנה עה

מצוה דפסח מיהא עבד אלמא דס"ל מצות א"צ כונה. ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתב הר"ן בסתירת פסקי הרמב"ם שפסק בשופר שצריך שיתכוין שומע ומשמיע אלמא דס"ל מצות צריכות כונה ואעפ"כ פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא דדייק מניה לעיל דמצות א"צ כונה ותירץ הר"ן דס"ל כצריכותא דלעיל למסקנא דהיינו באכילת מצה שנהנה בזה א"צ כונה אבל בתקיעת שופר שלא שייך הנאה בזה צריך כוונה ע"ש. וכן י"ל לר"ל דהתם בפסחים דאיירי לענין אכילת מרור דלא שייך טעמא דנהנה שהרי מרור הוא וכמו שכתב גם הפ"י בשמעתין בזה ס"ל לר"ל דצריך כונה אבל באוכל פסח שלא לשם מצוה שנהנה בזה יוצא משום דנהנה אע"פ שאוכל לשם אכילה גסה:

שם במתניתן ואם לאו היו נופלים:

הי"ת הקשה אם כן למה היה משה מניח ידיו ולא הבנתי מאי קושיא הא מקרא מלא כתיב וידי משה כבדים וגו' דהיינו כשראו שכאשר הניח ידו וגבר עמלק אבל ידיו נעשים כבדים שלא יכול להגביהם אז לקחו אבן וישימו תחתיו ואהרן וחור תמכו בידיו ואז היו ידיו אמונה בלי הפסק עד בא השמש ועי"ז גברו ישראל ויחלשו את עמלק:

שם כיוצא בדבר אתה אומר:

מייתי מידי משה ומנחש להורות שצריך האדם לשעבד לבו להקב"ה בשני ענינים בעשה טוב וסור מרע כדדרשינן בברכות (פ"ט) בכל לבבך בשני יצרך ביצר הטוב וביצר הרע ובהסתכלות כלפי מעלה על ידי משה שעבדו לבם לעשות טוב כידי משה ובהסתכלות על הנחש שהוא יצה"ר שעבדו את לבם לסור מרע בהכירם שהנחש הוא הממית וכמו כן היצה"ר ונעשו שלמים בסור מרע ועשה טוב:

שם בגמרא טומטום אינו מוציא לא את מינו:

הרא"מ בהגהת סמ"ג הקשה למה אינו מוציא מטעם ספק ספיקא שמא הוא זכר ואת"ל שהוא נקבה שמא גם האחר נקבה ותירץ דלא אמרינן ס"ס בתרי גופי. אכן כבר הוכחתי בספרי ע"ל נדה (דף ל"ד) דאמרינן ס"ס בתרי גופי והט"א שהקשה ג"כ קושיא זו תירץ דהוי תרי ס"ס דסתרן אהדדי דאם האחד בא להוציא צ"ל שמא הוא זכר ועל זה כבר הקשה בתוס' ר"ע הרי אפשר דשניהם אמת דהיינו ששניהם נקבה ובלא"ה יש להשיב על תירוץ זה לפי מה שהוכחתי בספרי ע"ל בנדה (דף כ"ט) דדין זה אי אמרינן ס"ס דסתרי אהדדי תלי בשיטות דאי אמרינן היכי דיש חזקת איסור לא מהני ס"ס אין ראיה דלא אמרינן ס"ס דסתרי אהדדי וא"כ הקושיא להך שיטה במקומה עומדת למה לא מוציא טומטום את מינו מטעם ס"ס. ולענ"ד י"ל כיון דלא אמרינן ס"ס היכא דיש ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו מטעם דקודם שבא ספק השני כבר אנו דנין על ספק הראשון לחומרא וא"כ הכא נמי כיון דאם שואל הטומטום אם צריך לצאת ידי תקיעה אנו דנין לחומרא שוב כשבא הספק השני שטומטום רוצה להוציאו ליכא רק חדא ספיקא:

שם בתוספות ד"ה דתנן. ועתה גרסת רבינו יצחק הלוי ניחא:

פירוש משום דבמתניתן ערכין (דף כ"ט) דתני מקדישין וגואלין לעולם איירי לענין שדה אחוזה שחוזרת לכהנים ביובל וגם מסיים שם בין לפני היובל בין לאחר היובל אבל במתניתן (דף ל"ג) שם מה דתני וגואלין לעולם היינו לענין בתי ערי חומה כמו שפירש רש"י שם ואע"ג דברייתא שם מייתי ג"כ הך גאולה דשדה אחוזה מכ"מ הוכיח רש"י שפיר דמתניתן רק לענין בתי ערי חומה איירי דלשדה אחוזה ל"צ כיון דכבר תני כן במתניתן (דף כ"ט) ומה דנקטה הברייתא לענין שדה אחוזה ג"כ היינו משום דדרש קרא דגאולת עולם תהיה ללוים וזה ודאי לענין שדה אחוזה ג"כ איירי:

שם ד"ה קמ"ל. וזה דוחק למה דנקטיה לרבי:

ועיין בערוכין (דף ג) דשם נקטו התוס' למסקנא כן דנקטיה לרבי. ולענ"ד יש ליישב מה דנקט כן לרבי אף דלא הלכתא כוותיה דהט"א הקשה היאך ס"ד דלא נוהג בלוים כיון דיובל לא נוהג בהם בשדה אחוזה הרי זה לא תלי בלוים אלא בערי לוים ותירץ דאתי כרבי דס"ל דקרא דאחוזת עולם מיירי דוקא בלוים ובערי לוים ע"ש והשתא א"ש כיון דלפ"ז צ"ל שברייתא דהכא רבי היא לכן קאמר שפיר קמ"ל דבהשמטת כספים איתא שהוא ג"כ לרבי:

שם ע"ב בגמרא אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו. הריטב"א כתב דמזה ראיה דאיסור ברכה לבטלה הוא דרבנן דלפיכך התירו כאן לומר ברכה שאין צריך לו כדי לחנך בניו ובני ביתו דאלו היה איסור תורה לא הי' מתירין לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצות דדבריהם עכ"ל ועיין במג"א סי' רט"ו שהביא פלוגתת הראשונים בזה אם איסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא או מדרבנן ובשם הרמב"ם כתב שהוא מן התורה וא"כ יקשה על הרמב"ם מראית הריטב"א מכאן. אבל באמת לא זכיתי להבין ראיה זו דאפילו הוא דאורייתא מכ"מ כיון דמצות חינוך הוא מדרבנן למה לא יהיה מותר לברך כמו על שאר מצות דרבנן דמברכים וציונו מלא תסור ומזכיר שם שמים בהברכה וא"כ כיון דמצוה ע"י לא תסור לחנך מותר ג"כ לברך ואולי ראיתו מחינוך בני ביתו אבל מלשונו ממה שכתב מחינוך מצות דדבריהם משמע דמיירי במקום שיש מצות חינוך ועוד ע"כ במה שכתב בני ביתו היינו נשים כתב בעצמו לחד שיטה שאין לברך להם וא"כ ע"כ בני ביתו הם הזכרים ועיין בב"י סימן תקפ"ט:

שם ולבני ביתו:

כתב הריטב"א בזה וז"ל ק"ל דנשים סומכות רשות ואע"ג דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה דאע"ג דלא מחייבי מצות איכא עליהם ונוטלות עליהם שכר עכ"ל ותימה לכאורה מה שכתב דאע"ג דמשתמש בקדשים לא חשיב איסור דהא אמרינן בחגיגה (דף ט"ז) דמשום איסור עבודה בקדשים לא התירו לנשים לסמוך דאמרינן להו אקפו ידייכו מה דליכא סמיכה כלל כמפורש שם. אכן לפי מה שכתבתי לקמן (דף ל"ג) יתיישב זה ע"ש:

פרק רביעי שם במתניתן אבל לא במדינה:

רש"י כתב לא בירושלים ולא בגבולין ובד"ה ועוד זאת כתב בעודה בבנינה והוא סתירה מבוארת וכבר העירו על זה הלח"מ ולמפרשים ומה שכתב הפני יהושע בישובה לענ"ד הוא דוחק ולענ"ד כוונת רש"י כמו שכתב הריטב"א וז"ל וכי תימא א"כ דקודם חורבן לא היו תוקעין בירושלים מאי האי דקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים וכו' וי"ל דלעולם קודם החורבן כשגלו סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם שהלכו ליבנה חזרה ירושלים במקדש לתקוע בה ובעירותיה ועל זה שנינו ועוד זאת היתה וכו' אבל כשהמקדש קיים