ערוך לנר ראש השנה נט

נקט רש"י הנפקותא הקטנה ולא הנפקותא היותר גדולה לענין סק תשרי שהוא יום ולילה ועיין לקמן:

שם בא"ד. י"ב ימים שלמים:

הט"א הקשה הא אמרינן לעיל כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי אפ"ה עושין בניסן ב' ימים גזירה ניסן אטו תשרי וא"כ מה נפקותא אם יקדימו השלוחים לצאת הרי מ"מ צריכים בניסן לעשות ב' ימים במקום שיגיעו שם ע"ש שהאריך. ולא ידענא מה קושיא הרי רש"י פירש מה דקתני במתניתן שבהם שלוחים יוצאים ואז עדיין לא היה התקנה שבמקום שלא יגיעו שלוחי תשרי גם בניסן עבדי תרי יומי שהרי לעיל קאמר מכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו וכו' משמע שבימי ר' יוחנן תקנו תקנה זו. ובזה יש ליישב מה שהקשיתי לעיל למה נקט רש"י הנפקותא הקטנה לענין ניסן ולא הנפקותא הגדולה דיום ולילה שלא לענין תשרי דהשתא י"ל דקמ"ל דאפילו לענין ניסן הוי נפקותא בשליחות העדים שלא נטעה כמו שהקשה הט"א:

שם בתוספת ד"ה על שני. וקשיא דבגמרא תניא:

הפ"י הקשה היאך שייך קשיא זו לפירוש הקונטרס שהביאו התוס' הלא קשה כן על הברייתא דקתני בה בראשונה היו מחללין אף על כולן ע"ש שתירץ בדוחק. ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל דמתניתן יש לפרש על ב' חדשים מחללין על תחומין דרבנן כן היה אפשר לפרש ג"כ בברייתא דקתני מחללין סתמא ובזה לא היה קשה משאר ר"ח דאעפ"י שאינם בכלל במועדם מ"מ מפני צורך הקרבן היו החכמים מתירין איסור תחומין דרבנן אבל רש"י כתב דמדאורייתא מחללין על כולן הרי שמפרש מה דקתני בבריית' בראשונה מחללין על כולן דמדאורייתא קאמר על זה הקשו התוספות שפיר מנ"ל כן:

שם ד"ה על ניסן. ודבר תימה פירש:

לענ"ד תימה על תמיהתם שהקשו הא כי מקלע יום ל' בשבת ע"כ צריכים לחלל דאי מאחרין עד א' בשבת מקלע יום ערבה בשבת ודחינן ליה כדאמרינן סוכה (דף מ"ג) הלא שם פליגי אמוראי בהכי אבל בימי המשנה ע"כ לא חשו דלא למקלע יום ערבה בשבת דהא תנן התם ערבה שבעה כיצד חל יום ז' של ערבה בשבת ערבה שבעה ואפילו הני תנאי דחשו לתרי שבי בהדדי ושלא יחול ר"ה בד' ובו' ע"כ לא חששו שלא תחול ג"כ בא' שהרי בסוכה (דף נ"ד) מוקי מתניתן דשם כמ"ד שלא חל יום ראשון של סכות ביום ו' שלא תחול יוה"כ ביום א' והך תנא גופא אמר שם דחל יום ערבה בשבת ערבה שבעה ולכן גם מה שכתבו התוס' בסנהדרין (דף י"ג) בשם ר"ת דפליגי תנאי אם חל ר"ה באד"ו והביאו מהך דסוכה (דף נ"ד) מה שכתבו באד"ו הוא לאו דוקא דרק בד"ו פליגי תנאי כדמוכח ממה שכתבנו ולכן ל"ק על משנתנו לפי' רש"י הרי צריך לחלל מפני יום ערבה שבזמן המשנה חל יום ערבה בשבת לכ"ע ועיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל בנדה (דף ס"ז):

שם דף כ"ב ע"א בגמרא ח"ו שר"ע עכבן:

התוס' יו"ט שה הקשה על הברטנורא למה לא פירש על ועכבן ר"ע שלא ר"ע עכבן אלא שזפר כמו שהביא על מתניתן לא פרתו של ראב"ע היתה. ולא הבנתי מאי קושיא דהתם נראה מברייתא שמפרש למתניתן דלא שלו היתה אלא של שכנתו ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו הרי שרצה לפרש למה נקראת על שמו אבל הכא לא מפרש ר' יהודה אם שזפר עכבן למה נקרא על שם ר"ע א"כ ע"כ דפליג על תנא דמתניתן:

שם והורידוהו מגדולתו:

בשאילת יעב"ץ יש פלפול ארוך אם מעשה זה בשבת או בחול היה דלכאורה משמע שבחול היה דאי בשבת מה פשע דשזפר שהיה רוצה לעכב העדים מחלול שבת אמנם לבסוף מסיק דבשבת היה ולא ידעתי למה לא הזכיר דאם בחול היה צריך לומר שהיה בניסן דאי בתשרי אין חילוק בין שבת לחול דגם אי בחול הוי מ"מ היה יו"ט של ר"ה שידעו שב"ד קדשו החודש ע"י עדים הראשונים וא"כ יש חילול יו"ט דתחומין:

שם ברש"י ד"ה שאם יפסל יכשל בפיו:

הרמב"ם כתב בחבורו שאם ימצא אחד מהם פסול מפני שהוא גזלן כמו שהביא התוס' יו"ט ומה שלא פירש גם רש"י כן י"ל שלשון אם יפסל קשיתי' דמשמע יפסל להבא ואי איירי בפסול גזלנות או שאר פסול עדות הרי כבר הוא פסול והיאך שייך שאם יפסל ולכן פירש שאם יפסל יכשל בפיו דבזה שפיר שייך לשון עתיד אבל הרמב"ם ששינה לשון המשנה וכותב שאם ימצא אחד מהם פסול דיש לפרש באמת שכבר הוא פסול רק שעדיין לא ניכר וימצא כן אח"כ שפיר כתב שפסול גזלן הוא פסולו. ועוד י"ל מה הטעם של רש"י בפירושו על פי מה שכתב רבינו ישעי' הזקן בספר המכריע הבאתיו בספרי ע"ל במכות (דף ו') שרצה להוכיח במה דאמרינן שם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה שאין זה רק בנתכוונו להעיד יחד וז"ל ועוד ראיה גדולה שבראיה לבד אין הפסול פוסל את הכשר ואעפ"י שמתכוון לראות כדי להעיד דתנן פ"ק דר"ה אב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפים זע"ז אלא שאם יפסל א' מהם יצטרף השני עם אחר אלמא שראו יחד והלכו לב"ד כדי להעיד אין זה פוסל את זה מכל הני נראה לי לומר שאין הפסול פוסל את הכשרים בראיה לבד ואעפ"י שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד ואב ובנו דעדות החדש שהיו הולכים להעיד לא היו מגידים ביחד אלא האחד היה מעיד עם אחר ואם היה נפסל היה מעיד השני עכ"ל. ולפ"ז י"ל דלרש"י הוקשה קושיית ר"י הזקן היאך יצטרף האחר עם השני כיון שכבר נפסל כשהעיד עם הראשון דפסול היה ולכן פירש דמה דקאמר שאם יפסול אין הפירוש שפסול הוא אלא שיכשל בפיו שזה ודאי אין פסול לפסול האחר שהעיד עמו אבל אם פסול ממש הוי היה גם האחר פסול דלא ס"ל כר"י הזקן דכשבאו להעיד יחד לא נפסל אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כר"י הזקן ולכן פירש דגם אם פסול ממש היה מ"מ יעיד עם השני:

[מבן המחבר כסברת ר"י הזקן מצאתי דפי' בתוס' סנהדרין ד"ה לא סגי אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שתי כתי עדים זו אחר זו עכ"ל. וגם כאן אף שנתכוונו להעיד עדות אחת אבל רק שיצטרפו עם כת אחרת וזה ממש כסברת ספר המכריע]. ועיין בסנהדרין (דף מ"א) בתוס' ד"ה כמאן כר"ע שכתבו אמר איני יודע כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דמי ע"ש. אכן מדלא כתב רש"י כן נראה שדעתו דפסול לא מיקרי לפסול גם האחר אלא מי שפסול לכל עדיות דומיא דקרוב אבל לא מי שפסול רק לעדות זה ע"י שאמר איני יודע או שנכשל בבדיקות ומזה ראיה למה שכתבנו בשיטת רש"י שם בתוספת ד"ה ופסלו. ודרשינן נמי כשרין ומיוחסים:

לכאורה זה דוחק שנילף מלכם ב' דרשות מחולקות דבשלמא לרבנן שדרשו מסורה לכם לגדולי דור שכמותכם י"ל נמי למיוחסים כמותכם אבל הרי ב"ד של כהנים הוי ס"ל כר"ש דדריש לכם אעפ"י שאתם אחים היאך שייך לילף שוב מזה ג"כ מיוחסים כמותכם. ולא ידעתי למה לא כתבו התוס' דפסול גרים ומשוחררים דדמי לדיני ממונות כדאמרינן לקמן (דף כ"ה) דמשפט כתיב ביה והרי התוס' לשיטתם לפי מה שכתבו בנדה (דף מ"ט) גר שאין אמו מישראל פסול לדיני ממונות לדין לישראל וכ"כ ג"כ בסנהדרין וא"כ