ערוך לנר ראש השנה נ

הכי הוי וכו' משמע שכבר באה נשמתו לפני ב"ד של מעלה אלא שהוחזרה לו וכן מצאנו מעשה בזוהר באב שמת ועפ"י בכיית בנו הקטן הוחזרה לו נשמתו. וכן פי' הערוך ערך נגד מה דאמרינן בפ"ק דב"ב ביוסף בריי דריב"ל חליש ואתנגיד פי' נראה לו כאלו פרחה נשמתו וחזרה ע"ש:

שם בתוספת ד"ה כי לית. אלא נדונים י"ב חדש ועולים:

ולפ"ז יש ה' כתות חוץ מן הצדיקים דהיינו מחצה זכיות ומחצה עוונות עליהם נאמר ורב חסד מטה כלפי חסד ובמחצה על מחצה ויש ג"כ עון דפושעי ישראל בגופן בתוך המחצה עונות עליהם נאמר והבאתי השלישית באש דיורדין לגיהנם ונידונים שם י"ב חודש ועולין ואם רובם עונות ויש בתוך הרוב עון פושעי ישראל בגופן נדונין י"ב חודש בגיהנם ואח"כ גופן כלה ונשמתן נשרפת והמינים והמסורות והאפיקורסים נדונין לדורי דורות בגיהנם וברובן עונות ואין בהם עון דפושעי ישראל בגופן נדונין י"ב חודש בגיהנם ואח"כ עולין כמו במחצה על מחצה ויש בהם עון דפושעי ישראל בגופן:

שם ד"ה אמר רב. בעריות שכן ב"נ מוזהר עליו:

ודאי גם ישראל מיקרא פושע ישראל בגופן בעריות שמוזהר עליו אלא מפני שחלק התנא וחשיב פושעי ישראל בגופן לבד ופושעי אוה"ע לבד משמע שיש בישראל עוד עון אחר שנקרא עליו פושע בגופו שלא שייך באוה"ע ולזה מפרש שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין:

שם ע"ב בגמרא שמשים עצמו כשיריים:

בפירוש זה י"ל דלפעמים אדם עובר על פשע שלא להקפיד על מה שנעשה לו מאחרים מפני שהוא מחשיב עצמו חשוב כ"כ שלא יגע אליו פגם כבוד מאדם שמחשיב שפל ונבזה נגדו. אמנם אין זה המדה שגורם לו כפרת עון כי אם מדת עניוות וכן מצאתי א"ע ברי"ף ויש להוסיף בזה בביאור ענין שיריים דגם במדת עניוות יש ב' מדריגות האחת שאעפ"י שאינו מגביה עצמו על חבירו עכ"ז גם לא מחשיב עצמו שפל נגדו כי אם בחשבו שהכל נבזה והבל ולמה זה יקפיד על הבל אבל עיקר העניוות הוא דרך שני שלאחרים יחשוב חשוב וטוב נגדו ולהציב נגד עיניו המעלות שנמצאו בחבירו ולא בו אף שבאמת מעלותיו מכריעות מעלות חבירו ובזה גדלה עניוות משה רבינו עד שהעיד הכתוב עליו עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה וזה מה שנאמר בו שמשים עצמו כשיריים שחושב האחרים כעיקר ואת עצמו משים לשיריים והוא מדת עניוות באמת:

שם ולבסוף ולך ה' החסד:

מה שכתוב זה בתחלה כבר רצו התוס' לבאר. ועוד י"ל דפירוש הפסוק כך הוא עפ"י מה דאמרינן בנדה (פרק ג') על פסוק ולא נשבע למרמה שקודם שבא האדם לעולם משביעין אותו תהא צדיק ואל תהא רשע ובזוהר נתבאר יותר שמראין לו חלקו בג"ע אם יצדק וחלקו בגיהנם אם ירשע. ובזה א"ש מה דכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בלשון עתיד ולא כתיב משלם דה"ק דלך ה' החסד לבסוף כאשר בתחלה הוסכם ונאמר לכל איש ואיש כי אתה תשלם לו כמעשהו ואעפ"כ לבסוף אתה גומל חסד עמו ולא תעניש אותו על פי מעשיו:

שם כתיב ורב חסד וכתיב ואמת:

מה שהיפך הגמרא הסדר דבתחלה הו"ל למייתי הקושיא מרב חסד שהוא פסוק בתורה ואח"כ הקושיא מולך ה' החסד שקדום לפסוק דצדיק ה' בכל דרכיו והוא היפך הסדר. בזה י"ל עפ"י הכלל שסדר הגמרא לסדר הקושיות עפ"י הקל קל תחלה דהיינו מתחלה הקושיות שבקל לתרץ ואח"כ מה שקשה יותר וכן הכא דהקושיא מצדיק ה' היא הקל ביותר לתרץ בתחלה צדיק ולבסוף חסיד שבזה כתוב כסדר ואח"כ הביא מלך ה' החסד דבזה אין התירוץ מתחלה וסוף פשוט כ"כ שצריך להפוך הסדר ואע"פ כן מתרץ הכי ועל פי הפירוש שכתבנו אבל עתה מקשה הקושיא מרב חסד ואמת שהיא קשה ביותר לומר שהיפך החסד ולא הקדים אמת לרב חסד ומכ"מ מתרץ הכי ומה שמקדים ורב חסד י"ל שהרי הקב"ה הראה למשה איך יעשו לבקש כפרה אם חטאו ולכן ודאי יש לבקש להקדים ורב חסד לאמת ומכ"מ שניהם הם מדות של הקב"ה וביותר הוצרכו ישראל זה שיקדים הקב"ה חסד לאמת אז כשנאמרו י"ג מדות שבהם הודיע הקב"ה למשה שכפר על עון העגל:

שם ואני מוחל להם:

מזה משמע דר"י דרש ויקרא ה' שהקב"ה הוא שקרא לי"ג מדות כדי שילמד משה. וכן נראה מפי' רבינו נסים שהביאו התוס' וגם מפי' רש"י בחומש נראה כן. אמנם בתרגום ירושלמי איתי וצלי משה ואמר הרי שמפרש ויקרא על משה שמשה קרא כן. ואע"פ שלכאורה פשטא דקרא מסכים עם פירוש זה מכ"מ יש קצת ראיה ג"כ דויקרא לא קאי על משה ממה דכתיב אח"כ וימהר משה ויפול וגו' ואם הקורא ג"כ משה היה למה הכפיל שמו:

שם קודם שיחטא האדם:

הרא"ש הקשה למה צריך רחמים טרם חטא. ותירץ שלא יענש אף שחוטא לבסוף באשר הוא שם. ולענ"ד זה דוחק קצת שיקרא זה מדת רחמים וגם מה שתירץ עוד שלא יענש על מחשבת ע"ז קשה קצת דממנ"פ אם המחשבה נחשב חטא א"כ אין זה קודם שיחטא. והמהרש"א פירש משום דשיתף הקב"ה רחמים בבריאה וזהו מה דקאמר קודם שיחטא. ולענ"ד אין זה במשמעות קודם שיחטא כי השיתוף רחמים בבריאה היה למען ימצא החוטא מחילה אחר שיחטא. ולענ"ד יש לפרש ע"פ מה דאמרינן בסוכה (דף נ"א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכתיב ה' לא יעזבנו בידו ע"ש ואין לך מדת הרחמים גדול מזה שהקב"ה עוזרו קודם שיחטא ועיין לקמן:

שם עד שבא ר"ע ולמד:

עיין מה שכתבתי בספרי ע"ל בנדה (דף ע'):

שם בתוס' ד"ה שלש. ומכל מקום קשיא:

לפי מה שכתבתי לעיל דפירוש קודם שיחטא דהיינו שהקב"ה עזרו לבל יכשל בחטא שפיר הוי ב' מדות שהרחמים חלוקים דקודם החטא הקב"ה מרחם עליו להקל מעליו עול ולחזקו נגד יצה"ר ואחר החטא הרחמים לבל יענש ובזה א"ש מה דדריש הפסיקתא דבפסוק יש לדקדק מהו הכפל עזבני ה' וה' שכחני ולמה שינה הלשון דבתחלה עזבני ואח"כ שכחני. אבל לפ"ז א"ש דהכי דריש דציון מקונן קודם שחטאתי עזבני ה' בידי יצה"ר דבזה שייך לשון עזיבה כדכתיב ה' לא יעזבנו בידו ולאחר שחטאתי ה' ענשני בגלות ושכחני. ולכן משיב רק על שכחני באמרו התשכח אשה עולה אבל על עזבני לא משיב דמה דהוי הוי. ועיין עוד מה שכתבתי מזה בספרי מנחת עני לפ' בראשית:

שם ד"ה ושב ורפא. סליחת העון קרא רפואה:

לפ"ז יקשה איך קאמר איזהו דבר שצריך רפואה וכו' שהרי סליחת העון נקרא רפואה. שוב ראיתי שהרי"ף בעין יעקב הקשה כן ומה שתירץ דדרש מלשון ורפא לו דמשמע שהוא עצמו מרפא עצמו מה שלא שייך בסליחת העון לא הבנתי שהרי במגילה זה ושב ורפא לו בעצמו דמייתי הכא דרש על סליחת עון. אכן לענ"ד י"ל דהתוס' רצו לבאר מה דקאמר הכא