ערוך לנר ראש השנה מו

שם בגמרא למימרא דחד דינא מתדני והתניא:

לכאורה הוי מצי להקשות קושיא זו מיד אמתניתן. גם הפנ"י כתב דסוגיא זו תמוה. ולענ"ד י"ל דה"ק דבמתניתן היה אפשר לפרש בפסח על התבואה דהדין הוא באותו פסח שסמוך לקרי או לאונס ולכן באירע קודם פסח היה נדון לשעבר ובאירע לאחר פסח נדון להבא אבל אחר שהקשה כל הני הרפתקי אימת איתדון וע"כ היה צ"ל שהדין הוא קודם זריעה וא"כ כל דין הוא בפסח שעבר לכן הקשה שפיר איך משכחת דלאחר פסח נדון להבא ועל זה אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדני:

שם קודם יוה"כ נדון לשעבר:

ק"ל מה קמ"ל בזה בשלמא לענין פסח קמ"ל דתרי דיני מיתדנא אבל לענין יוה"כ מה קמ"ל וי"ל דקמ"ל גם לענין יוה"כ כן היכא דעברו עליו שני ר"ה כגון דאירעה קרי או אונס בין ר"ה ליוה"כ דה"א כיון שעבר עליו ר"ה לאחר יוה"כ אין זה דין של אשתקד אלא של ר"ה שעבר עתה קמ"ל שנדון עפ"י גמר דין של יוה"כ שעבר ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (דף י"ח):

שם אדם נדון בכל יום:

הט"א הקשה לר"י ולר"נ דלדבריהם אין בין ר"ה לכל ימות השנה כלום לענין דין של מעלה והרי כתיב תקעו בחודש וגו' משפט לאלהי יעקב. ועוד דאמרינן לקמן דאין אומרים הלל בר"ה ויוה"כ דספרי חיים וספרי מתים פתוחים ולר' יוסי ור' נתן זה בכל יום וא"כ או שיאמרו הלל בר"ה או שגם ביו"ט וחנוכה לא יאמרו ע"ש שהאריך עוד בקושיות והניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דגם ר' יוסי ור"נ מודים דדין הרבים של כל העולם ובפרט של ישראל הוא בר"ה כדכתיב משפט לאלהי יעקב רק מה דתנן במתניתן כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון דהיינו דין היחיד על זה פליגי וס"ל דיחיד נדון בכל יום ולכן אמרינן דמתניתן דלא כוותייהו והרי גם הר"ן חילק בין רבים ליחידים לענין דין דתבואה ופירות דלרבים הוא לכל דין בזמנו וליחיד גוזרין חלקו בהדברים האלה בר"ה וכן נימא לר"י ור"נ רק איפכא דלדידהו חיי כלל בני אדם נדון בר"ה ולכן אין אומרים הלל בו אבל לכל יחיד ויחיד נקבע דינו בכל יום:

שם אלא אמר רב חסדא טעמי' דר"י מהכא:

הקשה מהרש"א בח"א הרי ר"י יליף מותפקדנו לבקרים ותירץ דסמך על קרא דלעשות משפט עבדו ולא מייתי ותפקדנו לבקרים אלא להורות באיזה שעה ביום נדון. ולענ"ד זה דוחק דביותר הו"ל להביא עיקר קרא דיליף מיניה ולכן נ"ל דודאי עיקר ילפותא הוא מלעשות משפט עבדו אלא דמעיקרא לא הוי מצי לילף דהיה אפשר לפרש דמשפט אינו לשון דין אלא כלשון משפטו אשר הראת וכמ"ש המהרש"א דלכך מייתי אידך דרב חסדא דמלך וצבור ע"ש. אכן תמהתי איך שייך דמייתי ראיה מדרב חסדא לרב חסדא דלמא באמת הך משפט אינו לשון דין ולא שייכי ב' מימרי דרב חסדא. אבל לפ"ד י"ל כיון דכתיב ותפקדנו לבקרים דודאי הוא לשון דין רק שהיה אפשר לומר דלמא פקידה בעלמא ולא גמר דין ולזה מייתי מלעשות משפט עבדו דבר יום ביומו כיון דכבר ידענו שיש עכ"פ תחלת דין בכל יום בא זה וגילה על זה דשניהם דין ממש וא"כ עיקר ראיית רב חסדא הוא מותפקדנו לבקרים דזה גילה דגם משפט יום ביומו הוא דין ממש ולכן מייתי גם אידך מימרא דרב חסדא אחר שדרש ר"י פסוק זה על דין ממש מוכח ג"כ דמלך נכנס תחלה. ועוד י"ל דיש לדקדק דהכא קאמר פקידה עיוני בעלמא דמשמע דפקידה אינו דין ולעיל (דף י"א) אמרינן בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה וכתב רש"י בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון הרי דפקידה הוא גזר דין אכן י"ל דודאי לשון פקידה אינו רק עיון במעשה בני אדם והיינו מה שנקרא תחלת דין כמו שהדיין מעיין ושוקל כל צדדי זכות וחובה קודם שיפסוק הדין וזה נקרא אצלו תחלת דין ומה דאמרינן דנגזר עליהם הריון זה יליף מסיפא דקרא דכתיב ויעש ה' לשרה כאשר דבר הרי דתחלת דין נקרא פקידה וגמר דין עשיה ולפ"ז הכא נמי דיליף מותפקדנו לבקרים פריך דילמא עיוני בעלמא דהיינו תחלת דין ואכתי מנ"ל דגמ"ד ג"כ הוא בכל יום לזה קאמר טעמא דר"י מהכא לעשות משפט עבדו דכתיב לשון עשיית משפט דהיינו גמ"ד ומכ"מ א"ש דמייתי מותפקדנו לבקרים דמזה יליף העיקר דהיינו תחלת דין שגמר דין בלא תחלת הדין ליכא:

שם עיוני בעלמא הוא:

ק"ק דלר' נתן דלא ס"ל עיוני בעלמא א"כ קרא ותפקדנו לבקרים היאך מוקי לה כיון דלדידי' בכל רגע יש דין וכן קשה על מה דקאמר רב יוסף כמאן מצלינן וכו' כמאן כר' יוסי הא לר' נתן ג"כ מצלינן שפיר וה"ל למימר כר' יוסי וכר' נתן:

שם ואמרו לפני בר"ה:

מה שנקט שלא כסדר דאם על פי סדר השנה קחשיב הו"ל להקדים ר"ה וחג לפסח ושבועות ואפילו אם עפ"י סדר מועדים בתורה קחשיב עכ"פ הו"ל להקדים ר"ה לחג יש לומר עפמ"ש המהרש"א בח"א דקחשיב הג' קרבנות נגד ג' חיי נפשות שבעולם דמים הם חיי נפש הצומח ושעורים נגד חיי נפש בהמה דשעורים הוא מאכל בהמה וחטים נגד חיי אדם שהוא מאכל בני דעת ע"ש. אמנם כולם הם רק הקדמה לחיי ישראל הקדוש להקב"ה שהוא חיי הנשמה והוא יונק כח חייו ע"י עבודת הקב"ה וקיום מצותיו ולכן אמר לבסוף ואמרו לפני בר"ה וכו' שהוא נגד חיי הנשמה הנעלה על כולם. שוב ראיתי שגם הריטב"א הקשה קושיא זו ותירץ כיון דעומר ושתי לחם וניסוך המים דאורייתא ואמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דרבנן לכן איחר:

שם למה תוקעין בשופר של איל:

המהרש"א בח"א פירש דפריך לר' יהודה דקיי"ל כוותי' דס"ל דבר"ה תוקעים בשל זכרים. ולענ"ד גם התוס' כוונו לזה במה שהביאו דקיי"ל כר' יהודה אכן תמהתי במה שכתב המהרש"א דר' יהודה יליף כן ממדרש שהביא רש"י בחומש דיובל לשון דכרא הוא למה הוצרך לזה ממדרש הלא זה מימרא דר"ע לקמן (דף כ"ו) גם מה שהקשה הרי ביובל גופא ס"ל ר"י דתוקעין בשל יעל ולא בשל איל והניח בקושיא לא הבנתי הרי לא משום דיובל נקרא דכרא יליף ר' יהודה דתוקעין בשל זכרים דודאי לשון יובל ג"כ פירושו חירות ויש ליובל ב' פירושים דשנת היובל הוא שנת חירות וקרן היובל הוא קרן האיל וזה גופא מה שהקשה ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל לר' יהודה דקיי"ל כוותי' ומה שביובל לא תוקעין ג"כ באיל בגז"ש דשופר מר"ה זה בארו התוס' לקמן (דף כ"ו) ע"ש:

שם עקדת יצחק בן אברהם:

מה שהזכיר פה בן אברהם וכי לא ידענו דיצחק בן אברהם הוא יש לומר דהנה בעקדה היה ב' זכיות שהם צדקת אברהם העוקד שכבש רחמיו רחמי האב על הבן וצדקת יצחק הנעקד שמסר נפשו להקב"ה ושניהם נזכרים ע"י איל שנקרב מאברהם תמור יצחק וזהו שאמר ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני ולכאורה הול"ל כאילו נעקדתם לפני אבל רצה לומר שעי"ז יחשוב לכם הקדוש ברוך הוא זכות העוקד והנעקד דאם עקדתם עצמכם הרי אתם העוקדים והנעקדים ולכן קאמר עקדת יצחק בן אברהם להזכיר העוקד והנעקד:

שם בתוספת ד"ה בפסח. א"נ כר' יהודה:

המשנה למלך ה' תשובה (פ"ג) דקדק למה לא כתבו דר"מ