ערוך לנר ראש השנה מד

הפרשות חלוקות זו מזו אפשר דלא שייך בזה כסיל בחושך הולך אם לא היה עושה רק להחמיר על עצמו ולפ"ז באמת הוי מצי לתרץ ר' עקיבא מחמיר על עצמו היה אלא בלאו הכי משני שפיר:

שם בא"ד יודע היה דהלכה כב"ה:

אע"ג דאמרינן הרוצה לעשות כב"ה עושה הרי מפרש בעירובין שזה דוקא קודם בת קול אבל בימי ר"ע כבר יצא הבת קול. אכן לתירוץ שני בעירובין שם דהיינו כר' יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול הוי מצי לשנויי כן דר"ע כר' יהושע ס"ל ומספקא ליה הלכתא כמאן וצ"ל דסוגיא דהכא אזיל ע"פ תירוץ ראשון דעירובין:

דף ט"ו ע"א בגמרא ראש השנה שלו שבט:

הפני יהושע תמה דעיקר דמילתא שבט ר"ה היינו משום שעברו רוב גשמי השנה ואין זה ענין אלא אי אזלינן בתר חנטה משא"כ לענין לקיטה מה אולמא דשבט משאר חדשים. ולענ"ד י"ל כיון דהחילוק שבין גורן ויקב לירקות אמרינן לעיל דהם גדלים על מי שנה שעברו וירקות על מי שנה הבאה אי הם גדלים על רוב מים וירקות על כל מים והנה בירקות לא שייך חנטה אבל אילן אתרוג בו יש ב' ענינים ששרף בא בו קודם שבט כבשאר אילנות אבל סוף גידול פירותיו הוא על מי שנה הבאה ועל כל מים כירקות ולכן דנינן בו ב' ענינים ששוה לאילן שמתחדש שנתו בשבט ושוה לירק דאזלינן בתר לקיטה. אכן הא ק"ל כיון דרבה כר' הונא אמר כן אליבא דר"ג א"כ למה חשיב ר"ג במתניתן דלעיל רק ג' דברים ששוה אתרוג לאילן ערלה ורבעי ושביעית הרי גם לענין חידוש שנתו בשבט לענין מעשר שוה לאילן וה"ל למיחשב ד' דברים:

שם דתניא אמר ר' יוסי אבטולמוס העיד:

התוס' כתבו דבחנם אייתי מאבטולמוס דהיינו מתניתן דבכורים דמייתי לעיל אכן הבעל המאור יישב זה במה שכתב דר' גמליאל דס"ל לעיל כן ג"כ מאבטולמוס למדה:

שם ברש"י ד"ה אמר לי'. כדתניא במכילתא ואכלו אביוני עמך:

הט"א הקשה ל"ל טעם זה תיפוק ליה ממה דדרשינן בספרי ובירושלמי דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק עמך דדרשינן מני' דהפקר פטור ממעשר ע"ש שהאריך והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דבפאה (פרק ו') ס"ל בית הלל דאין הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה ובשביעית (פ"ט מ"ח) פליגי ר' יהודה ור' יוסי דלר' יהודה עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים ויליף לה מדכתיב ואכלו אביוני עמך ולר' יוסי אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור ע"ש. ולפ"ז אי לאחר הביעור פטור מן המעשר מטעם הפקר תלוי בפלוגתא זו דלר' יוסי הוי הפקר כיון דהוי הפקר לעניים ולעשירים ולר' יהודה לא הוי הפקר ולכן י"ל דמכילתא וספרי בהא פליגי דמכילתא ס"ל כר' יהודה ולכן אין לפטור בשביעית ממעשר מטעם הפקר לבד ממה דכתיב ובא הלוי וכו' דאחר הביעור אין לכל לוי נחלה עמך דעשיר אינו אוכל ולכן יליף מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה דכתיב גבי ביעור אבל הספרי י"ל דס"ל כר' יוסי דגם אחר הביעור הוי הפקר לעניים ועשירים ולכן יליף מובא הלוי וא"ל דגם לר' יהודה כיון דכבר היה הפקר לכל קודם ביעור ונפטר ממעשר גם לאחר הביעור נשאר פטור וכדאמרינן בב"ק (דף כ"ח) במי שהפקיר כרמו וחזר וזכה בו דפטור די"ל דיש נפקותא במה שגדל אחר שהגיע כבר זמן הביעור דזה לא הופקר לעשירים מעולם. ועוד י"ל דהפקר כזה אינו פוטר כיון דאם זכה בו הלוי עשיר צריך להוציא בשעת הביעור ולהפקירו לעניים. ועיין במה שכתב הר"ש בפאה (פ"א משנה ו') ובתוס' ר"ע שם:

שם בתוספת או שבט. וקשיא אמאי לא בעי:

לענ"ד י"ל דבכולהו הנך דלעיל לא בעי ליה דודאי הוי דחדשים ולא דתקופה דהא ילפינן שנה שנה מראשון הוא לכם לחדשי השנה לענין ניסן ומראשית השנה לענין תשרי ושר"ה הוא בחודש השביעי של לבנה ולא של תקופה אתי מהחודש הזה לכם כזה ראה וקדש דכתיב גבי חדש הראשון אבל לענין שבט דחנטה בלבד הוא דמספקא ליה כיון דגידול פירות אזיל אחר תקופת השמש כדכתיב וממגד תבואות שמש כמו שכתבו התוס' בסמוך ואף דידע ג"כ קרא וממגד גרש ירחים מכ"מ מספקא ליה כיון דרוב פירות על ידי השמש גדלו ונתבשלו:

שם ד"ה בשלמא. הרי קולא היא לענין מעשר:

בבעל המאור הביא הגירסא בדברי רבה בת ז' שנכנס לח' חייבת במעשר וחייבת בביעור ע"ש ולפ"ז א"ש מה דקאמ' סיפ' לחומרא:

שם בא"ד. דחייבו חכמים להפקיר:

ממה שכתב רש"י דלכך בשביעית אזיל מספק לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא יש עוד טעם אחר גם כן להא דמספק פטור ממעשר כיון דמעשר פירות דרבנן הוי ספק דרבנן לקולא. ועיין בריטב"א שמדבריו נראה שהרכיב ב' טעמים יחד טעם של רש"י וטעם של התוספות:

שם ד"ה יד הכל. אזיל בתר לקיטה:

לענ"ד י"ל דאפילו לאבטולמוס צריך הטעם דיד הכל ממשמשין בו שהרי לעיל ס"ל רבה בר רב הונא דאפילו לר"ג דאזיל באתרוג בתר לקיטה מכ"מ ר"ה שלו שבט וא"כ ה"ה ג"כ לאבטולמוס דס"ל כר"ג והרי רבה קאמר סתמא בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר דמשמע מיד שנכנסה לשביעית דהיינו אחר ר"ה אפילו קודם שבט ואי הטעם משום דאזיל בתר לקיטה הרי השנה של שביעית לענין מעשר לא מתחיל רק אחר שבט ואכתי ששית היא ולמה יפטר מן המעשר וה"ל לחלק בין לקט קודם שבט ללקט אחר שבט לכן מפרש הטעם משום דיד הכל ממשמשין בו הוי הפקר דזה שייך מיד אחר ר"ה של שביעית:

שם ע"ב בגמרא לעולם ששית:

עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל בסוכה (דף מ') ומה שכתבתי שם בשם הכפות תמרים שהרמב"ם מפרש רבותינו שבאושא אחר לקיטה אף אחר לקיטה. ראיתי כעת שפי' זה כבר הביא הבעל המאור כאן בשם ר"מ מכ"י ומסתמא זהו הרמב"ם:

שם כגון דקלים וזיתים:

הט"א הקשה דהא מעשר זיתים מן התורה הוא וע"כ אזלינן בתר לקיטה דהיא עיקר ול"ל למיתלי טעם כיון שעושה בריכה א' אפילו עושה ב' בריכות ג"כ ע"כ אזלינן בתר לקיטה. ורצה להביא ראיה מזה לשיטת הרמב"ן דדוקא מעשר יצהר שהוא שמן הוא מן התורה ולא מעשר זיתים ע"ש. ולא ידעתי איך לא הזכיר שהרי בלא"ה כבר כתבו התוס' דמה דנקיט זיתים הוא בחנם דבהם לא הלך אחר חנטה ולא אחר לקיטה אלא אחר שליש כדיליף לעיל מועשת לשלש השנים:

שם בתוספת ד"ה בנות שוח. אבל לר"ל דירושלמי:

בע"ז (דף י"ד) ובשבועות (דף י"ב) יישבו התוס' קושיא זו דמפני שגדל בהפקר רבים הם ולא נחשדו ע"ה שלא לעשר אף שפירות חשובים הם ע"ש:

שם בא"ד וצ"ל דשלשה מיני תאנים הם:

לכאורה בזה אכתי לא מתורץ קושיתם השני' דרבב"ח אמר בנות שוח הם חוורתא ובנדרים משמע שאינם לבנים וצ"ל דכוונתם