ערוך לנר ראש השנה יא

חודש באחד לחודש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם אחרי הכותו וגו' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר וגו'. ויש לומר דפי' הכתוב כך הוא דודאי כל מ' שנה שהיו ישראל בדרך באו הציוויים של המצות אחד אחד אל משה ומשה דבר ולמד אותם לכל ישראל ולכן טרם התחיל הכתוב לספר שמשה שנה התורה נאמר שבארבעים שנה בחודש שבט דבר משה וגמר ללמד לישראל כל אשר צוה ה' אותו אליהם והיה זה בשנת מ"ם אחרי הכותו את סיחון וגו' ושוב אמר הכתוב שאחר מיתת אהרן בבואם לעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה דהיינו שם התחיל במשנה תורה ועל פי זה אפשר לומר דמעשה דשבט קדים ותשרי ר"ה ליצ"מ ומכ"מ יבואו כל הענינים על סדר הכתובים דהיינו שיצאו ממצרים ט"ו ניסן וירד המן ט"ו אייר ובתשרי שאחריו התחיל שנה שנייה ליצ"מ ועברו ל"ח שנים שלימות ובתשרי שאחריהם התחילה שנת הארבעים ליצ"מ ובאותה שנה היה מה שנאמר דבחודש שבט אחרי הכותו את סיחון כלה משה לצוות לישראל כל אשר צוה ה' אותו אליהם ובט"ו אייר שאחריו שלמו ל"ט שנה שלימות מעת שהתחיל המן לירד ובאב מת אהרן בהר ההר בן קכ"ג שנה שלימות מיום ליום דמסתמא היה נולד ג"כ בר"ח אב כדאמרינן בקדושין גבי משה שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחדש ובאו לארץ מואב ושם הואיל משה באר את התורה ואמר כל משנה תורה עד יום מותו שהיה בז' אדר בשנת מ"א ליצ"מ שהתחיל בתשרי אחרי אב שמת אהרן ובז' אדר שלמו למשה ק"ך שנה ואכלו המן עד ט"ז בניסן שאז שלמו מ' שנים שלימות מאז יצאו ממצרים ולכן פריך שפיר דילמא מעשה דשבט קדים ואעפ"כ הכל בא על הסדר אבל הא ק"ל שהרי שנות משה ואהרן נמנו בפסוק בעמדם לפני פרעה שהיה קודם שהתחילו המכות ותנן בעדיות פ"ב משפט המצרים י"ב חדש וא"כ עכ"פ היו משה ואהרן בעת יציאת מצרים ובעת ירידת המן כבר בני פ"א ופ"ד ואחר שירד המן ארבעים שנה איך אפשר שהיה משה בעת מותו בן ק"ך ולא בן קכ"א וצ"ע:

שם ברש"י ד"ה מת בניסן. והוא הדין אם עמד באחד מכל החדשים:

צ"ע מאי בעי רש"י בזה דמונין לשנות ראשון פשיטא דהא אפילו מת בניסן מונין לו כש"כ במת באחד משאר החדשים שאחר ניסן. ואי לאשמעינן דלא בלבד אם עמד השני בניסן מונין גם לשני אלא אפילו באחד משאר החדשים גם בזה אין רבותא שהרי כבר שמענו מרישא ממת באדר ועמד תחתיו באדר. ועוד י"ל למה כתב רש"י על מת בניסן כן ולא על רישא על מת באדר שה"ה אם מת באחד מהחדשים הקודמים אע"כ משום דמסיפא ממת בניסן שמעינן כן א"כ לענין עמד בניסן אין רבותא שמונין לו גם אם עמד באחד מן החדשים האחרים שכבר שמענו מרישא. ויש לומר דאיתא בירושלמי כיצד למלכים מת באדר ועמד מלך באדר נמנית שנה לזה ולזה אמר ר' יונה והוא שנכנס לניסן ופי' הק"ע שמת המלך הראשון בניסן ונמנה השני ג"כ בניסן הוא דמונין שנה לזה ולזה אבל בשאר החדשים אין מונין לשני שנה בפני עצמה עד שיגיע ניסן עכ"ל ועל פי' זה ק"ל שהרי בברייתא קאמר מת באדר ועמד באדר ואיך מפרש ר' ינאי שאיירי בניסן וגם למה קאמר והוא שנכנס לניסן הו"ל למימר והוא שמת ועמד בניסן. ולכן לענ"ד הכי פירושו דר' ינאי מפרש הך אדר איירי באדר דתקופה שנכנס לניסן דחדשים וכדאמרינן לקמן לענין ניסן דתקופה שנכנס תוך אייר דחדשים כמו שהביאו התוס' לקמן בסמוך והך ברייתא דמת באדר ועמד אחר באדר שמונין לזה ולזה לא הובא בירושלמי דאם מת באדר ועמד באדר ממש דהיינו באדר דתקופה ודחדשים ע"פ ר' ינאי לא מונין לשני רק לראשון וזה מה דקמ"ל רש"י במה שכתב והוא הדין אם עמד באחד מכל החדשים וכו' שלא נימא כדברי ר' ינאי דדוקא אם עמד בניסן מונין גם לו אבל אם עמד באחד משאר החדשים לא. שע"פ גמרא שלנו ע"כ אין לומר כן כיון דקתני שניהם מת ועמד באדר ומת ועמד בניסן א"כ הך אדר ע"כ היינו אדר ממש דתקופה ודחדשים ואעפ"כ קאמר דמונין גם לשני אמנם כעת נדפס הריטב"א ונראה מדבריו שפי' הירושלמי דאין מונין לשני מאדר עד שיגיע ניסן אבל אם מת אחר שעמד באדר קודם שיגיע ניסן אין מונין שנה לשני ונלע"ד דגם אם לא מת אין מונין לו באדר שנה אחד עד שיגיע ניסן ואז מונין לו שנה שניה דחדש שלא הגיע עד סוף שנה לא נמנה לשנה ולכן זה רק עפ"י הירושלמי. אבל גמרא שלנו חולק על זה כמש"כ הריטב"א:

שם ד"ה ומלך. וטעמו של דבר:

עיין במהרש"א. ולענ"ד פירושו דחוק דאי משום דמלכות ירושה היא מגרע גרע למינוי ועכ"פ הו"ל לרש"י לפרש מ"ט לא חיישינן לירושה להיות מונה מעת שמת המלך מורישו כמו שמפרש ע"פ פי' המהרש"א טעם דלא חיישינן למינוי והפני יהושע ג"כ הניח רש"י בצ"ע. ולענ"ד כוונת רש"י לפרש בלבד מ"ט ס"ד דמשום דמלך בן מלך הוא מונין מעת שמת אביו לו ועל זה הביא הפסוק דלמען יאריך ימים דילפינן מיניה כריתות (דף ה') דמלכות ירושה ואף שרש"י כתב זה אחר תיבת קמשמע לן אין לחוש כיון דאם היה כותב קודם קמ"ל יהיה בזה הפסק הרבה בין ס"ד ובין קמ"ל וסמך רש"י על המבין:

שם בתוס' ד"ה דאימנו. ואפילו לא מתניין גבי הדדי:

המהרש"א פי' דגבי הדדי מתניין בתוספתא ואע"ג דלא מתניין בשמעתין גבי הדדי אלא בב' ברייתות. ולענ"ד יש לפרש כונתם משום דבתוספתא דלפנינו לא נשנה הברייתא הראשונה מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר רק הברייתא שניה מת באדר ועמד אחר תחתיו ולכן כתבו דאפילו לא מתניי' בהדדי:

שם ד"ה מקיש. דדילמא מאדר מנינן:

הט"א הקשה דא"כ מאי פריך בסמוך אימא אייר או אחד משאר החדשים הא כיון דמקיש מלכות שלמה ליצ"מ אי אפשר למנות ליצ"מ אלא מאדר או מניסן דא"כ אין חודש זיו חודש שני למלכות שלמה. והנה הריטב"א ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ וי"ל דדילמא האי למלוך שלמה לאו אחדש שני קאי לומר שהוא שני למנינו אלא אבשנה הרבעית קאי שהיא שנה הרביעית למלוך שלמה עכ"ל. והוא כעין תירץ הטורי אבן אלא שלא החליט דבחודש השני הוא שני לחדשים רק שי"ל דהמקשן היה סובר כן אבל הט"א מכח קושייתו רצה לפרש נגד התוס' דהך בחודש השני לא קאי על חודש שני למלכות אלא על חודש השני למנין החדשים דניסן הוא ראשון וגם המהרש"א הקשה על תוספת למה לא פירשו כן. ולענ"ד י"ל דאע"פ דלמ"ד שנולדו בו זיותני עולם אפשר לפרש כן מ"מ למ"ד דאית ביה זיו לאילנו' האי בחודש השני מיותר הוא דבחודש זיו כבר מורה על אייר. ומה שכתבו התוס' דקרי ליה אייר חודש זיו משום דאית ביה זיוא לאילנא. אע"ג דלקמן (דף י"א) משמע דזה בניסן הוא דמייתי עליה הא דאמר ר"י האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי הכא ע"כ איירי הוא דג"כ אית ביה זיו לאילני מדקרי ליה החודש השני. וראיתי בברכי יוסף או"ח סימן רכ"ו שהביא פלוגתא בין