ערוך לנר יבמות מז

משגיחין בב"ק וכש"כ שמה דדייק לקמן מר' יהושע דעשו ב"ש כדבריהם דזה לא שייך רק לתירוץ קמא דלתי' בתרא גם מ"ד לא עשו מודה דלר' יהושע עשו, וכן כל ההוכחות דמיתי בגמרא עד סוף הסוגיא כולם לא שייכי רק לתי' קמא דלעיל מהני טעמי דאמרנו אבל לאיבעית אימא בתרא לא מוכח מידי אי עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו, וכן מה דמסיק בגמרא ממה דהתיר אחיו דר"ד בן הרכינס צרת הבת דעשו ב"ש כדבריהם ליכא הוכחה רק לתירוץ קמא דאי לאחר ב"ק פליגי דלמא אחיו של ר"ד הי' סובר דאין משגיחין בב"ק אבל אכתי לא מוכח דכל תלמידי ב"ש עשו כדבריהם דדלמא סברי משגיחין בב"ק

ובהכי נ"ל לישב מה שפסק הרמב"ם (פ' י"ב מה' עכו"ם) דלא תתגודדו שייך גם בב' ב"ד בעיר א', והלח"מ הקשה עליו דזה כאביי ודלא כרבא, ומה שרצה לתרץ דהרמב"ם פסק כמ"ד לא עשו על זה השיב דהרי הש"ס מסיק ש"מ עשו ש"מ והניח בצ"ע ע"ש, אכן לפי הנ"ל י"ל דהא לא מסקינן עשו רק לתי' קמא אבל הרמב"ם פסק כתירוץ איבעית אימא בתרא כדרכו בכל מקום ולתי' זה לא מוכח מידי דעשו ושפיר י"ל דלא עשו מטעם לא תתגודדו וא"ל אי שייך לא תתגודדו גבי ב"ש וב"ה איך עשו ב"ש קודם בת קול כדבריהם די"ל דרק לאחר ב"ק שייך דב"ש לא יעשו כדבריהם משום לא תתגודדו אבל קודם ב"ק דאין סברא לפסוק כב"ה יותר מכב"ש מ"ש דב"ש לא יעשו כדבריהם משום ל"ת דלמא ב"ה לא יעשו כדבריהם ואי משום דב"ה רובא נגד זה ב"ש מחדדי טפי, וא"כ מאי דפריך לעיל אמ"ד עשו קרינן כאן ל"ת, קושיא זו לא שייך רק לתירוץ בתרא דלאחר בם קול פליגי ועל זה מתרץ רבא דלמ"ד עשו לא שייך לא תתגודדו בב' ב"ד בעיר א' אבל למ"ד לא עשו שפיר י"ל דגם בזה שייך לא תתגודדו, ומה דמסקינן דעשו ב"ש כדבריהם זה לא מסקינן רק לפי תירוץ קמא דלא שייך משום לא תתגודדו אבל לפי תי בתרא שפיר י"ל דמסקינן לא עשו משום לא תתגודדו ושייך ל"ת גם בב' ב"ד בעיר א' כמו ב"ש וב"ה, וכפי שיטה זו של הרמב"ם מוכח בפי' בסוגין לפימ"ש רש"י לקמן (ע"ב ד"ה הרואה אומר) וז"ל אבל היכי דדמי לאגודות אגודות לא עשו ב"ש כדבריהם עכ"ל, ולכאורה ק הרי מסקינן לעיל דבין לאביי בין לרבא לא שייך ל"ת גבי פלוגתא דב"ש וב"ה וטעמא דמ"ד לא עשו הוא או משום דב"ה רובא או משום ב"ק ואיך כתב רש"י משום ל"ת ושביק טעמא דגמרא אכן באמת לק"מ דטעמא דגמרא לא שייך רק שיעשו ב"ש לחומרא כב"ה אבל שיצטרכו לפסוק לקולא כב"ה בזה לא שייכי טעמי דגמרא רק משום ל"ת, וכן כתב בפירוש בתוספי הרא"ש דהא דלא עשו ב"ש לחומרא כדבריהם היינו משום ל"ת, וכ"נ מדברי התוספ' לעיל ד"ה בשלמא וכיון דהך תירץ הגמרא דהתם הרואה אומר לאפושי מיא הוא דקעביד רוצה לתרץ דאפילו לחומרא לא עבדי ב"ש כוותייהו ע"כ היינו טעמא משום ל"ת ועוד דסברא דהרואה אומר לא שייך רק אי אמרינן דמשום לא תתגודדו לא עשו כדבריהם דאי משום רוב או ב"ק מה לי במה שיאמר הרואה כיון דמן הדין צריכין לעשות כב"ה, וא"כ מאי דאמרינן לעיל בין לאביי בין לרבא דבפלוגתא דב"ש וב"ה לא שייך לא תתגודדו הוא רק למ"ד עשו אבל למ"ד לא עשו שפיר שייך ל"ת וכיון דלרבא ב"ש וב"ה כב' ב"ד בעיר א' דמי וכוותי' פסקינן נגד אביי מזה שפיר הוכיח הרמב"ם דינו דשייך ל"ת גם בב' ב"ד בעיר א'

שם מתי תבא צרת הבת לידי: עיין בהרא"ש שמפרש דצרת הבת מאיש אחר קאמר, אכן לפי' זה ק"ק כיון דר' טרפון כהן הי' כדמוכח בפסחים (ע"ב:) א"כ מ דחקו להגמרא להגי' ואשיאנה לימא דה"ק מתי תבא צ"ה לידי ואשאנה אף שאני כהן וב"ש בחלצו פוסלים מן הכהונה כדאמרינן במתניתן אפילו הכי אשאנה דכב"ה אני עושה ולא צריכה חליצה, וא"ל דא"כ מאי תאבני די"ל ג"כ לאפוקי מדריב"נ דלר' יוחנן ב"נ ודאי אסורה לכהן כשחלצה דאל"כ מאי הועיל בתקנתא דחליצה דאכתי הילד חלל לב"ש, ואולי מטעם זה באמת לא פירש רש"י כן דמאיש אחר קאמר אף שדוחק קצת לפירושו לומר שר"ט תאב למיתת אחיו וכמו שהקשה באמת הרא"ש, ולפירוש רש"י יש ליישב גם זה דהכי קאמר כיון דע"כ הוא ואחיו ימותו ומסתמא באחד בחיי השני נתאו' שימות אחיו קודם לו למען הראות מעשה כב"ה. שוב ראיתי בירושלמי דהביא ר"ט בזה הלשון ואשיאנה לכהונה וזה ראי' לדברינו

שם ופחת את המעזיבה בשביל קטן: ק"ק מאי פריך משמאי הזקן למ"ד לא עשו דמהיכי תיתי דשמאי לא יעשה דהא מפרשינן טעמא דמ"ד לא עשו בקודם ב"ק משום דב"ה רובא ובלאחר ב"ק משום ב"ק ותרוויהו לא שייך בשמאי גופא נגד הלל, וי"ל דמשום לא תתגודדו פריך דלא ה"ל למעבד מעשה בפרהסיא וכ"נ מדברי הריטב"א, ואף דאביי ורבא מסקי לעיל דלא שייך ל"ת גבי ב"ש וב"ה אי משום דחשיבי כב' ב"ד בעיר א' או בב' עירות זה לא הוו רק למ"ד עשו אבל למ"ד לא עשו שפיר שייך ל"ת וכדכתבינן לעיל לדעת הרמב"ם, וגם מזה ראי' לשיטתו, אבל ק"ל למה פריך מס פא דמתניתן ולא מרישא דקאמר אמרו ב"ה לב"ש לא כך הי' מעשה וכו' אמרו להם ב"ש משם ראי' אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, הרי בפי' דעשו כדבריהם דאל"כ איך שייך שימחו למי שעושה כב"ה וכש"כ דה"ל למיפרך מרישא דלא שייך בזה תירוץ הגמרא וצ"ע

ושם כב' אצבעות חוזרות למקומן יש להסתפק כיון דאצבעות דומות ליתדות דהיינו שמשופות כיתדות כדאמרינן בכתובות (דף ה') אם צריך שיעור זה בראשי אצבעות שאינן רחבות כ"כ שם או בחצי האצבע במקום חבור הפרקים שרחבין יותר, והנה לענין שיעור ד' אגודלים גבי ציצית שם כתב המרדכי הביאו המגן אברהם בא"ח סי' י"א ס"ק ה') דמודדין במקום הרחב וכאן לא נתבאר ולהחמיר מספק בעינן גם הכא כן

שם ברש"י ד"ה רבי טרפון. מתלמידי ב"ש הי': תמהתי אמה שכתבו התוספ' ב"מ (דף ל"ז ד"ה מודה אני בזה) וז"ל בצרת הבת סבר כב"ה דקאמר תמי' אני מתי תבא צרת הבת לידי וכו' ע"ש שהרי אדרבה מוכח הכא דר"ט מתלמידי ב"ש הי' בין להמקשן בין להתירצן, ועוד דהרי הכא ר"ט הוא והתם ר"ע ומאי ראי' מר"ט לר"ע, וראיתי בתוספ' ב"ב ודף קנ"ח) שבאמת לא הביאו ראי' זו אלא מסוגיא דלקמן ודף ט"ז) שר"ע מתלמידי ב"ה הי' שהרי פסק כמותם בצרת הבת, וכ"כ ג"כ בשיטה מקובצת בב"מ שם בשם הרא"ש, אבל דברי התוספ' בב"מ צ"ע, ולענ"ד מש"כ התוספ' דבפ"ק דיבמות בצרת הבת סבר כב"ה בזה כוונו ג"כ להראי' מדברי ר"ע דלקמן, אבל הדברים דקאמר תמי' אני מתי תבא צרת הבת לידי ואשיאנה והיינו כב"ה הוא תוספ' תלמיד טועה שהוסיף כן בדברי התוספ' ולא הבין דבריהם

בד"ה שוקת, המקלח מים מן ההר: נ"ל שהוצרך לפרש שדרך המשכה באו לשוקת דאם היו שאובין היו פוסלים מקוה שבצדה כשנפלו לשם כיון דבמקוה שבצדה לא היו מ' סאה כדמשמע ממה שכתב רש"י דמקו' שלם הי' במים שבצדה משמע דשניהם בהצטרפם דוקא היו מ' סאה, ומה שכתב ומתערבין ממעין השוקת, נראה שצ"ל ומתערבין המעין והשוקת. אכן באמת הוי מצי לאוקמי' ג"כ דהי' מקוה כשר של מ' סאה בצדה ואז המים שבשוקת אפילו שאובים יכולים להיות דמקוה פסול נכשר ע"י מקו' כשר שבצדו אם מחובר לו בשפופרת הנאד כמבואר בש"ע י"ד (סימן ר"א ס' נ"ב) ע"ש, וראיתי בר"ש במקואות (פ"ד) שכתב באמת כן ואעפ"כ כתב כפי' רש"י דהכא שהמים באו בקלוח מן ההר לתוך השוקת, ולפי דברינו לא ידעתי למה הוצרך לכך דאפילו היו שאובין בשוקת נ"כ כשר, ודע שמה שכתב רש"י בד"ה ערוב מקואות מקוה חסר שבצד מקוה שלם עכ"ל, ה"ה ג"כ מקוה חסר שבצד מקוה חסיר ושניהם בהצטרפם הם מ' סאה וכן כתב בפי' הר"ש (במקואות פ"ו), ולפי מה שפירשנו דברי רש"י לענין שוקת והוא גם היא לא הוכשרה רק ע"י הצטרפות מקוה חסר שבצדה

שם בתוספ' ד"ה ונהג בו. בירושלמי מפרש: עיין במהרש"ל שכתב בשם התוספ' דר"ה טעם דירושלמי דאל"כ הי' צריך בפעם שניי' להרבות במעשרות, ולענ"ד ג"כ י"ל דמשמע לירושלמי כן מדנקט הך לישנא ונהג בו ב' עישורין ולא קאמר שנתן ב' מעשרות אלא משמע שלא הפריש רק מעשר א' ובו נהג חומרת ב מעשרות וע"ש בר"ה בט"א שהקשה על פי' התוספ' שם קושיא עצומה דלא שייך שם חשש להרבות במעשרות: