עמודיה שבעה סח

ר"ל אני כשאהיה בר' עקיבא וביתי הם תלמידים הנקראים כן כמו בית שמאי בית הלל כי כולם יסופו בעון הזה. וכאשר שמעי שמעין ולוי את אשר יקרא אותם באחרית הימים וראו כי רעתם רבה הודו לדברי אביו כי אין להכחיש הידוע שהודיעם העתידות אבל באו כמתנצלים שלא היה כוונתם במרד ובמעל אלא שטעו בשיקול דעתם שעלה במחשבה לפניהם ואמרו עכורה היה החביות יצללנו אותה ר"ל מה שהרגנום היה כוונתינו שעכורה היה החביות דהיינו הניצוץ שהיה בשכם נשמת ר' חנניא היה עכורה שהיה בתוך טומאת שכם ועתה כשעשה מעשה זו ושאב כל הזוהמ' נתעכר הניצוץ ביותר לפיכך אמרנו להורגו לצלול אותו חביות שלא יטמא בזוהמת שכם ויצא מאתו נקי וטהור ע"י ההריגה וע"י זה טעינו גם להרוג אנשי שכם כלם ועוד היה לנו טעם אחר הכזונה יעשה אחותינו הכזונה דייקא ר"ל שהוא זונה ולא זונה ליודעים הסוד ומי שאין יודעים כנ"ל וחשבנו שאנו כדין עושין שלא יצא שום ביש עלינו ולא ידענו שטעות הוא בידינו שעל ידי כך עתיד הקב"ה ליפרע ממנו. ובזה נבא אל ביאור מאמר שני הנ"ל וכחכי איש גדודים אבר הכהנים וגו' כשם שהלסטים הללו יושבין על הדרכים והורגים בני אדם ונוטלין ממונן כך עשו שמעון ולוי לשכם וכו' והוא הדבר שדברנו כי הרי שמעון ולוי באופן אחד עשו כדין שהרגו את שכם עצמו כדי להוציא הניצוץ הקדוש שנתערב בחטא אדה"ר בתוכו ובאופן אחר לא עשו כדין שהרגו כ"ד אלף אנשים הדרים בשכם ולקחו ממונם כמ"ש שם הפסוק בני יעקב באו על החללים ויבוזו את העיר אשר טמאו אחותם ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו את כל אשר בבית ולפיכך אומר כשם שהלסטים הללו יושבין על הדרך והורגין בני אדם ונוטלין ממונן כן עשו שמעון ולוי לשכם ר"ל לאנשי הדרים בשכם שהרגום ונטלו כל ממונן וזה ממש היה כמעשה לסטים ובא כמתמי' חבר הכהנים ר"ל א"כ באיזה צד הם היו דומין במעשה זו לחבר כהנים שהרי כלסטים עשו לפיכך בא כמתרץ ואומר מה הכהנים הללו מתחברים על הגורן ליטול חלקם הראוי להם כן עשו שמעון ולוי בשכם ר"ל בשכם בן חמור עצמו כי מה שהרגו אותו לא נתכוונו אלא ליטול חלקם הראוי להם והיינו ניצוץ הקדוש שהיה בלוע בתוכו וזה הניצוץ אינו מחלק הראוי לשכם בן חמור כי נתערב בו מן הקדוש' וחלק הזה הוא חלקם ממש הראוי להם שגם הם מצד הקדושה ולהם היה ראוי אותו חלק ואם לא היו הורגין אותו היה מתלכלך אותי ניצוץ בטומאה ביותר ולא היו יכולין להשיג חלקם והרגו אותו ליטול חלקם ממנו שיחזור הניצוץ למקומו הראוי לו ולכך מסיים דרך ירצחו שכמה מדרך של תורה רצחו ור"ל מה שהרגו שכם בעצמו וזהו שכמה הוא שכם בעצמו הידוע זה היה מדרך דין תורה להחזיר האבידה לבעלים כמ"ש האר"י שהניצוצות שנתערבו ע"י חטאים הם נקראים אובדים והתורה הזהירה עליהם להשיבם כהשבת אבידה וא"כ הניצוץ הזה היה בשכם נאבד אם לא היו הורגין ולכך כדין היה להורגו וא"ת מה יום מיומיים להרוג אותו עכשיו ולא מקודם ואומר הכתוב כי זמה עשו לאו זימת טומאת דינה קאמר שהרי אדרבה טיהרה אלא הכי קאמר כי זמה עשו וע"י הזימה הזו שאב זוהמא ביותר והיה עי"ז ח"ו נאבדה האבידה של הניצוץ הזה ומדין תורה להשיב האבידה לבעלים לפיכך מדרך דין תורה היה להורגו ולכך נקט עשו לשון רבים כי שכם הוא הנחש שכבר עשה זמה בחוה ועי"ז נתערב קודש בחיל ניצוצות קדושות בטמאות והיה ניצוץ קדוש גם כן מעורב בשכם עי"ז כנזכר ולפי ששכם החוי חויא הראשון עתה חזר ובא אל דינה ועשה זמה שנייה היה לחוש שלא יאבד לעולם ח"ו הניצוץ הזה כי ע"י הזימה שאב כל הזוהמא מדינה ולפיכך היה מדין תורה להרגו להשיב האבידה. ועתה נתיישבו כל הספיקות הנ"ל למה מדמה אותם ללסטים ואם הם כלסטים איך מרמה אותם לכהנים שלוקחים חלקם על הגרנות לפי ששני עניינים היו בהם מצד שהרגו בני שכם ונטלו ממונם היו כלסטים והיה שלא מדין תורה ובמה שהרגו שכם עצמו היו ככהנים שלקחו חלקם הראוי להם דהיינו חלק הקדושה השייך