עמוד העבודה נו

השחיתה אותו במה שאין לו בית קבול לקבל טובת השובע בעולם משא"כ כשיש בין בני אדם אהבה ואחוה ושלום וריעות אז נתהפכה אצליהם הרעה לטובה שאותו הדבר בעצמו שהיה בעיניהם רעה עצומה דהיינו השובע עתה כשיש שלום ביניהם היא טובה גדולה אצלם ולא זו בלבד אלא שהטובה נכפלת אצלם כי עתה באהבת ראובן את שמעון יהי' ראובן שמח על השובע שלו וישמח ג"כ על שובע של שמעון כי כשאוהב את שמעין בודאי חפץ בטובתו וממילא מבואר המאמר הנ"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום דכשיש שלום בעולם אז יש להם בית קיבול לקבל טובות הכלליות משא"כ להיפוך ח"ו ולפ"ז יובן מ"ש רש"י בפ' בחוקותי על פסוק והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע וגו' שמא תאמר אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ דלכאורה קשה מפני מה אם אין שלום אין כלום די לנו ששלום לחוד אין אצלנו אבל שאר הטובות למה אינם כלום אלא הענין הוא כמ"ש דאם אין שלום אין כלום דאז כל הטובות נחשבות אצל בני אדם לרעות לסבת חסרון בית קבול שלהם נתרועע ונתקלקל ואינם טועמין טעם מתוק בטובות העולם כי אם טעם מר כמו החולה שחוש הטעם והריח מקולקלים אצלו בחליו ואם ישימו לפניו מרק של ברבורים אבוסים שמינים מבושמים ומתובלים יצעק להסיר מלפניו המרק ההוא כי טועם בה מרירות ומריח בה ריח רע וסרחון כי כל אוכל תתעב נפשו ובאמת אין החסרון תלוי במרק שהרי אם ברי יטעום המרק ירגיש בה טעם מתוק וריח מבושם טוב אלא החושים של החולה נתקלקלו ונתהפכו כמ"ש כל משכבו הפכת בחליו כמו כן הוא כשאין שלום בין הבריות אז מקולקל הבית קבול שלהם לקבל טובות כללות ואין החסרון בטובות ההם כי הטובות הם אמיתיות אלא שהם אינם יכולים לקבלם לסיבת שנאה העצומה שביניהם לזה כ' רש"י שמא תאמר אם אין שלום אין כלום דאז כל הטובות נהפכים אצלם לרעות ת"ל ונתתי שלום בארץ. ולכך כתיב ג"כ בברכת כהנים בסוף אחר כל הברכות וישם לך שלום דאם ח"ו אין שלום אין ברכה דשלום הוא שורש ומקור לכל הברכות ולכך אנו מתפללים ומבקשים מאתו ית' שישים שלום בינינו כמו בברכת שים שלום טובה וברכה אנו מבקשים שבתחלה ישים שלום בינינו שהוא הבית קבול ואח"כ ישפיע עלינו טובה וברכה וגם בסוף נוסח שים שלום אנו מבקשים וטוב בעיניך לברך. את עמך ישראל בכל עת ובכל שעה בשלומיך וכן בנוסח הקדיש אנו מבקשים יהא שלמא רבא מ שמיא וחיים עלינו וכו' עושה שלום במרומיו הו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל וזהו טעם מצוה ואהבת לרעך כמוך לפי שהקב"ה אוהב אותנו אהבה מופלגת ומחמת אהבתו כל ישעו וכל חפצו להטיב לנו ובהיות ח"ו שנאה בין הבריות לא יוכלו לקבל הטובות ההם כי הם תשושי כח כמו החולה שהמשלנו לעיל שאין בו כח לקבל רוב טובה:

**(הגה"ה עוד נ"ל ביאור הכתוב ה' עוז לעמו יתן וגו' כי ידוע מאמר חז"ל האי תגרא דמיא לבידקא דמיא כיון דרווח רווח כי כן הוא טבע בני אדם ע"ד משל כשיחרף ראובן לשמעון ומבזהו ושמעון לא יכול להתאפק נגד ראובן ומחרפהו יותר ויותר וכשמעו משמעון דברים קשים ומרים אז יחרה אפו של ראובן הרבה יותר מבתחילה וע"י כך הולך וגדל המחלוקת עד מאוד והנה באמת גבורה עצומה היא מאוד להתאפק ולסבול חרפת חבירו וישתוק ולא יענה לו כמשארז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. והנה מי שהקב"ה נותן לו מדה הטובה של. ההתאפקו' אין לו שונא כלל וזש"ה כשה' עוז לעמו יתן, שהוא מדת התאפקו' שהיא באמת עוז גדול הרי אז ה' יברך את עמו בשלום עוד נ"ל פירוש אתר על פסוק הלז כי הנה ארז"ל שלעתיד לבוא הקב"ה בעצמו ילמוד המורה עמנו והמלאכים שואלים מאתנו מה הקב"ה לומד אתנו שנאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ועיין כירושלמי דברכות. וכנה אמרו חז"ל והובא באלשיך על התורה משה רבינו קבל התורה מפי הגבורה לפיכך לא שלטה בו שכחם אבל אנו קבלנו מילוד אשה לפיכך שלטה בנו שכחה והנה ארז"ל ג' אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה והן הן מחלוקת ב"ש וב"ה נמצא מי גרם המחלוקת הוי אומר השכחה וסמך לדבר עפ"י מ"ש בילקוט ראובני בפסוק החודש הזה לכם בשם ר' שמשון אוסטראפאניר שהממונה על השכחה נקרא שמו רי"ב מפני שע"י השכחה נולדו המחלוקת והריב וע"ש וז"ש הכתוב כשה' בעצמו עח לעמו יתן והתורה נקראת עוז דהיינו לעתיד לבוא שהקב"ה בעצמו ילמוד אתנו ואז גם בנו לא חשלוט השכחה ואז ה' יברך את עמו בשלום שלא תהי' מחלוקת בין החכמים:

)** וזהו כוונת הכתוב לענ"ד ה' עוז לעמו יתן ומפרש מהו הכח והעוז מה שיברך את עמו בשלום וע"י כן יהיה להם כח ועוז לקבל הברכות ועת' יובן ויתורץ מה שדקדקנו בפסוק והפכתי אבלם לששון שהכתוב מבשרנו שישים שלום בינינו ופ"י כן האבל עצמו יתהפך לששון שאותו הדבר בעצמו שהיו מתחלה עצבון עליו כמו השובע שהמשלנו לעיל אח"כ כשיהא שלום ביניהם יהיו שמחין על אותו הדב' בעצמו וכן ההיפוך קללה לברכה והמספד למחול

קכא ועוד יתיישב בעזה"י הדקדוק שלנו בג' מיני היפוך המוזכרים בג' פסוקים הנ"ל בהקדים מאמר חז"ל צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה רשעים תחלתן שלוה וסופן יסורים דלכאורה קשה הדבר שלא יהיה הפרש בין צדיק לרשע רק מה שבצדיק יסורין קודמין לשלוה וברשעים להיפוך מאחר שבשניהם יש מקצת יסורין ומקצת שלוה מה יתן ומה יוסיף בצדיק קדימת יסורין לשלוה והרשע להיפוך ויתיישב זה בהקדי' מ"ש בזוהר שמות בהיות ישראל בגלות מצרים היה פרעה מולך בכיפה כדי שלא יהיה עלבון לישראל שהם מסורים ביד אומה שפילה ומלך נבזה והגם שטעם נכון הוא לא נמוש מלתת עוד טעם אחר נכון בהקדים מאמר חז"ל כל המיצר לישראל נעשה ראש שנאמר היו צריה לראש אשר לכאורה המאמר הלזה עוקץ לנו עקיצת עקרב שתחת מה שהיה ראוי לעם קדושו