עמוד העבודה שכא

בהיא כנבואה גמורה גם החלום שהוא בשינה הוא אחד מששים בנבואה. והנה שמעתי שבדורינו העלילו הגוים דם שקר על איש קדוש אחד שנהרג על קידוש שמו ית' ותחבו בו עמוד של עץ מתחתיתו בפנימיות גופי בחוזק יד בנקבו כל בני מעיו ונתגלה ראש העמוד אצל אזנו וזה היה סמוך לליל שבת וכל השבוע הזאת לא טעם כלום כי התענה כל הששה ימים וסמוך לקידוש הרגוהו וקודם מיתתו היה מזמר שירות ותשבחות באהבה עזה ושאלוהו אם מרגיש איזה כאב והשיב שעד עתה לא הרגיש כ"א עכשיו בעת ששאלוהו אם מרגיש או לא וכל זה מרוב דבקות מחשבתו באהבה עזה ועצומה בבורא אא ומרוב שמחתו בשעשוע נשמתו העתידה לבא לאחר שעה מועטת בג"ע לכן לא הי' אז הרגשה לחושיו הגשמיות וסבת פירוד והסתלקות חייו מגופו לא היה ע"י הריגה כלל אלא הוא המית את עצמו ע"י דבוק מחשבתו בו ית' ונשארה דבוקה שם וכסבורין הגוים שע"י הריגה נפרדה נשמתו מגופו

ופעם אחת אירע לי שדרשתי הדרוש הלזה בבהכ"נ בימי הקיץ ובאמצע הדרוש שתקתי מעט ואח"כ שאלתי לבריות אם שומעין קול צפצופי העופות והצפרים שמצפצפין בקול נעים השיבו לי הן ואמרתי להם מפני מה לא הרגשתם באזניכם עד עתה קול צפצופים היא היא מפני שעד עתה הטיתם אזניכם לשמוע הדרוש מפי ונתדבקה מחשבתכם בשמיעת הדרוש ולא הטיתם אזנכם לקול צפצופים כי מה שאין המחשבה רוצה לשמוע אינה שומעת כי עיקר חיות הגוף של אדם וחיות חושיו הוא ממחשבתו. ועוד אסביר לך ואביא לך ראיות ע"ז איך שעיקר חיות הגוף הוא ממחשבתו ופ"י מה שבארתי הפסוק עוז וחדוה במקומו כי הנה ידוע שכל הגבורה המתפשטת בכל העולם משכח מספיר' הגבורה וכל החסדים מתפשטים וספי' החסד והנה חסד וגבורה שני הפכיים הם האם אמור נאמר שבחסד יש חלישות ח"ו הפוך וגבורה אבל הענין הוא כך כי הנה ידוע שבהתקצף התרגז ראובן על שמעון מאוד יתוסף לו כח גבורה בשעת הכעס והרוגז ולהיפוך כשאדם מלא יו שחוק בהרחבה גדולה הרי אז נחלש כחו התרופף מאוד והסיבה לכל זה הכל הוא כפי חפץ חשבתו כי כשאדם מתרגז מאוד וחפץ לפעול צורות ולנקום נקום מחבירו להכות אותו באגרוף די אז מתקבץ כל כחו שבגוף לאותו אבר שחפץ זעול בו גבורה שהוא היד וכשאדם בשחוק הרי הוא ברצון טוב מאוד ואינו חפץ אז לפעול גבורה ל לפיכך נברחים כל כחות הגוף למקומות שבותיהם בכל איברי הגוף ונגנזים ונסתרים שם ים מתגלים ויוצאים משם עד שעת רוגז' נמצא ל הוא כפי חפץ מחשבתו של אדם ובזה הבחי' מה הנשמה במקצת למקור אשר חוצבה ממנו מה א ית' כל אשר חפץ עשה אף הנשמה כן כי היא אלוה ממעל מאחר שהוא א הלביש את הנשמה בגוף משם ואילך תלויים כל פעולות הגוף בחפץ ורצון מחשב' האדם שהוא ג"כ בחי' הנשמה וכמי כן נראה פלא בכלי הניגון המוטבעים באדם שאין ידוע לכל אדם מהות הכלים ההם ואופן תנועתם איך הוא כדי להנמיך הקול או להגביה לשמח או להעציב ומ"מ כאשר ירצה אדם לשורר ולזמר איזה ניגון בכל אשר יחפץ ברצונו ובמחשבתו הן להעציב או לשמח כן יעשו הכלים הפנימיים ההם ונשמעים ומקיימים מחשבתו של אדם ואע"פ שאינו יודע אופן פעולתם וסדורם וא"צ לצייר במחשבתו קודם שמשורר הניגון אופן פעולת' משא"כ מי שמשורר בכלי ניגון כגון בנבל וכנור צריך לידע וללמוד אופני תנועות המיתרים והקוים הנק' בל"א סטריני"ס וצריך לידע באיזה אצבע ימשש מה' אצבעות ועל איזה מיתר יעבור באצבעו ואם לא ילמוד לידע כל אלה אלא יעבור באצבע שיזדמן על איזה מיתר שיזדמן לו כמו התינוק הקטן שמשחק באיזה כלי זמר בלי שום כוונה כלל. לזמר איזה ניגון לשמח או להעציב להנמיך או להגביה כ"א להשמיע קול בלבד ואם אדם לא למד כלל איך לשורר בכלי ותחפוץ מחשבתו להנמיך הקול ובאמת הוא ימשש באצבע על המיתר המגביה הקול או להיפוך נמצא שהכלים של כלי זמר אינם נשמעים למחשבתו כלל אבל כלי הגוף נשמעים למחשבתו ככל אשר תחפוץ מחשבתו לנגן כן ינגנו הכלים הפנימיים שלהם נמצא ששורש ועיקר בכל הוא המחשבה אצל האדם וכ"כ הר"ן בדרשותי' המכונה בשם שנים עשר דרשות בדרוש האחד עשר כבר העתקתיו שאם יאכל אדם דבר המזיק לגוף עד שתועיל לו מחשבתו באוכל ההוא שיסיר ממנו הזיקו אם לא שיהיה מופלג. וכן מצינו במן שכל מה שהיתה המחשבה רוצה לטעום במן כך היה מרגיש חוש הטעם אם היה רוצה לטעום טעם בשר היה חוש הטעם מרגיש טעם בשר וזו הסבה לא היתה כ"א במן לפי שהי' רוחני כי המן הי' מתולדות אור העליון שנתגשם כמ"ש הרמב"ן בפ' בשלח ע"ש וכמ"ש האריז"ל שהמן נשתלשל [כאן נמחק בהכת"י ונראה שצ"ל מטלא דבדולחא עילא'] כמ"ש ועינו כעין הבדולח וכל דבר רוחני הוא היולי שמוכן להתהוות ממנו כל מיני הטובות לכן נתהפך המן לכל הטעמים [גם כאן נמחק בהכת"י ונראה שצ"ל א"כ הרי המחשבה הולידה הטעם וכן מורגל ג"כ בפי הבריות שהכאת היהודי מסוכנת לגוי והוא עפ"י מה ששמעתי שמלך אחד] דאג על שלא הי' לו בנים שירשו המלוכה ממנו ולעת זקנותו נולד לו בן ונתן אותו למלמד שילמדו חכמה ומוסר ודרך וטכסיסי מלוכה וטכסיסי מלחמה והבן המלך לא היה חפץ לשמוע למלמד ההוא במה שהדריכו והי' המלמד מוכרח לייסרו בשבט מוסר ואמר המלמד להמלך הלא אדוני המלך יודע שא"א להדריך ילד קטן אם לא ע"י הכאות בשבט מוסר ואני מתיירא ממנו מאוד שלמחר יירש המלוכה ויזכור מס