עמוד העבודה רפו

והשתא יובן מאמרם אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו לדעת איזה עבירה שייכה ליסורין הבאים עליו ועי"ז יאמין בהשגחה הפרטית ומדוקדקת ושהעונש בא מאתו ית' ויעשה תשובה פשפש ולא מצא שיהיה איזה עון מתייחס להיסורין יתלה יסיריו בביטול תורה דכל יסורין הבאין עליו הם מדה כנגד מדה נגד ביטול תורה הואיל והוא גרם לעצמו אריכת הזמן לכן יענש ביסורין שמאריכין ג"כ הזמן והואיל שעיקר הכוונה ביסורין הבאין על ביטול תורה אינו אלא להאריך הזמן אצלו לכן כל מיני יסורין שיבואו עליו לפי שמאריכין הזמן הם מדה כנגד מדה לעון ביטול תורה. נמצא בתחלה לא רצה לומר מי שיסורין באין עליו יתלה יסוריו בביטול תורה דהלא עדיף יותר לפשפש ולדקדק במעשיו אולי ימצא איזה עבירה השייכה ליסוריו וישיג מדה כנגד מדה בבחי' פרטיית ומדוקדקת משא"כ אם יתלה יסוריו בביטול תורה לא ישיג כי אם מדה כנגד מדה בבחי' כללית אבל לא בבחי' פרטיית שהרי כל היסורין שבעולם יש להם מדה זו שמאריכין הזמן לכן קאמר דייקא פשפש ולא מצא איזה עון פרטי במדה כנגד מדה הרי אז ע"כ אין לו במה לתלות בענין מדה כנגד מדה כ"א בבחי' כללית. ומעתה התבונן כמו שהתורה היא שקולה ככל המצוה כמו כן היסורין הראויין לביא על כל דבר פרטי מכל עבירה ועבירה שבעולם כולם ראויין הן לבוא על ביטול תורה לבד לפי שכולם מאריכין הזמן כמו ביטול תורה ודוק

נ"ל לדקדק אריכות הלשון אם רואה אדם שיסורין באין עליו והל"ל אם יסורין באין על האדם יפשפש במעשיו. ונ"ל כי הנה איתא בזוהר יסורין גלוים הבאים על האדם אינם יסורין של אהבה ויסורין מכוסין הם יסורין של אהבה וזהו דקאמר אם רואה אדם שיסורין באין עליו כלומר שיסורין גלוים הם והאדם רואה אותם ודאי אינם יסורין של אהבה לכך יפשפש במעשיו

ועוד נ"ל כי בעל שומר אמונים מביא בשם הרמ"ק כשמכת מדינה בעולם דהיינו כשיש גזירה כללית בעולם הרי אז נספה עמהם אף מי שהוא צדיק עד"מ כשיש דבר בין בהמות אז ימותו אף בהמותיו של הצדיק דזכות גדול צריך לאדם שיבדל מן כלל ישראל לטובה וזה שאמר אם רואה אדם שיסורין באין עליו לבד ולא על חבירו יפשפש במעשיו

ארז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ונלע"ד בעזה"י כמה טעמים ע"ז: טעם א' הוא פשוט גמור וידוע לכל לפי שהבע"ת טעם מתיקות החטא וכבש את יצרו ופורש מן החטא משא"כ צדיק שלא טעם טעם חטא מעולם ואפשר אם הי' טועם לא היה יכול לפרוש ממתיקות טעם החטא

טעם שני לפי שהבע"ת אינו יודע שיעור פגם חטאו ולכן אפילו אם מסגף את עצמו מסופק הוא ואולי עדיין לא רחקו העגם ולכן מרבה בתשובה מאוד ועי"ז ימצה לפעמים שתשובתו היא הרבה יותר מכדי שיעור פגם חטאו ואותו העודף נחשב לו לזכות ולכן ארז"ל ע"י תשובה מאהבה זדונות נעשי' כזכיות

טעם שלישי הוא כי הנה מי שמעמיק במחשבתו בתפלתו לחתור אחרי רחמיו העצומים הנפלאים לאין תכלית הרי כפי מה שמעמיק יותר ממשיך על עצמו רחמים עמוקים ואם יוסיף עוד להעמיק יותר אחרי רחמיו ית' יוסיף עוד להמשיך על עצמו רחמים עמוקים יותר ויותר כי עיקר המשכתינו מלמעלה היא ע"י המחשבה לכן כל מה שיוסיף להעמיק במחשבתו אחר רחמיו העמוקים יוסיף להמשיך על עצמו רחמים עמוקים והמשל בזה לאיש אחד שחטא ואח"כ נתעורר לעשות תשובה ולהתקרב אל הבורא ית"ש אמנם מחמת שהוא ביישן מופלג הוא בוש לגשת אל הבורא לבקש תפלה ותחנונים מאל ית"ש בחשבו איך אשא פני לבקש תחנונים ממנו ית' ואני חטאתי נגדו חטאים עצומים כ"כ אמנם אם מחמת בושתו העצום ימאן לגשת אליו ית' ימות בלא תשובה אמנם יש עצה לזה שיעמיק במחשבתו אחר רחמיו העמוקים לומר הן אמת שחטאתי נגדך ובוש אני מאוד לגשת אליך אמנם על מדת טובך נשענתי לבקש מלפניך סליחה ואי משום שחטאתי נגדך הלא אתה טוב מאוד (ואי שחטאתי אני מאוד מאוד הלא אתה טוב מאוד מאוד) ולטובך אין קץ ותכלית ואפילו אם הייתי חוטא אלף פעמים יותר ממה שחטאתי נגדך ג"כ מדת טובך הבב"ת מספיק שתקבלני בתשובה וזהו שכתוב לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים כלומר שרחמיך הם לאין קץ וזהו שכתוב ג"כ רוצה השם את יריאיו אמנם לפעמים ימצא אדם אחד ירא לגשת אל הבורא מחמת בושה על חטאיו לזה קאמר המייחלים לחסדו וע"ז ישען לגשת אליו ית' לפי שלחסד הבורא אין קץ נמצא הבע"ת שאין לו שום עצה להתקרב לבורא ית' אם לא על סמך חסדו הגדול ית' לכן מחמת דוחק והכרח מוכרח להעמיק במחשבתו מאוד מאוד את רחמיו ית' כי בלתי זה אין שום עצה אחרת נגדו מחמת בושה העצומה שלו ונמצא כפי גודל חתירתו במחשבתו אחר רחמיו ית' העמוקים כן ימשיך על עצמו רחמי' עמוקים לפי שעומד לפני האל ית' במורא ובבושה ובהכנעה גדולה ובשבירות לב ובנמיכות רוח ועפעפיו יזלו דמעה כמים הנגרים בהיות מכיר בחסרוניו ובמה שחטא נגדו ית' משא"כ הצדיק שלא חטא מעולם כלל לגמרי ואין לו במה להתבייש נגדו ית' לכן אין שום דבר מכריחו להעמיק ולחתור אחר רחמיו העמוקים לאין קץ נמצא לא ימשיך על עצמו רחמיו עמוקי' והנה ידוע אצלי במ"א בכל מקום שמחשבתו של אדם מתפשטת שם הוא עיקר