עמוד העבודה קמג

התאוה וההנאה הגופניית ואין לך זוהמא גדולה מזו כי ערך הנאה גופניות לערך הנאה רוחניית הוא כמו צואה מסרחת ביותר נגד ריח שמן אפרסמון ומאז ממילא נמשך מסוה הבושה בענין זה וגם באיברים הפועלים ענין זהב עושה גדולה לגלותם אפי' מקצת מהם כי מה שהיה מתחלה פועל משובח קודם חטא אדה"ר נתהפך עתה לפועל מגונה בתכלית הגנות והבזיון כי אין לך בזיון גדול יותר ממי שרודף אחר פעולה מגונה ואחרי הנאות גופניות כזה שבודאי יבוש ויכלם מי שרודף אחר דבר זה וכשירצה לקיים מצות עונה אזי יסתר במסתרים חדר לפנים מחדר ויעשה הדבר הזה בבושה ובצניעות כגנב הנמצא במחתר' ומן הראוי היה שיבוש אדם ויסתר גם באכילה ושתיה מפני שגם הוא מכלל הנאות הגופניות אלא מפני שאין התשוקה גדול' כ"כ כמו במשגל לכן נתפשטה החרפה ביותר על הפועל הזה ועל האיברים אלו ומי שהוא בעל נפש ירגיל עצמו גם באכילה ושתיה להסתר מפני הרואים מפני שהוא דומה למעשה בהמה זולת בסעודת מצוה מותר לסעוד ברבים והנה קודם חטא אדה"ר היה הקשוי מצד הקדושה מצד התעוררו לשמחת קדושה בעשותו מצות בוראו משא"כ עתה הקשוי בא מצד ההנאה גופניית מס"א ונחזור לענין הראשון שענין השמחה הוא בסטרא דקדושה בעצם ולכן כל מי שיש לו תוספת נשמה בשבת הוא שמח במאוד מאוד וההשגה ג"כ אז היא כפולה מבשאר ימות החול מפני שניתוסף לו עוד עצם שכלי ולכן ראוי להשתדל מאוד לעסוק בתורה בשבת כי אז ישיג בה מה שלא ישיג בימות החול וההשגה היא השמחה האמתיית שהדבר זה יהיה ג"כ שכר רוחני לעוה"ב שהוא ענין יתרון דעת והשגה מופלא מאוד מאוד אשר עין לא ראתה כלומר שלא תוכל עין לראות השכר ההוא בעודו בחיים חיותו כ"א אחר התפשטות הנשמה מתוך הגוף שהוא עיקר עדון הנשמות בעוה"ב והנה עפ"ז שענין השמחה הוא ענין עצמו בקדושה יובן מה דאי' בזוהר על פסוק כי שמחתני ה' בפעליך כי הנה ידוע שדוד היה ראוי להיות נפל רק אותן שבעים שנה שהיה לו לאדה"ר לחיות להשלים אלף שנים ניתנו לדוד והנה ידוע שאדה"ר היו יציר כפיו של הקב"ה וזה"ש דהע"ה כי שמחתני ה' בפעלך כלומר בפועל כפך בעצמך שמחתני שנתת לי משנותיו והנה שמחתני שנשמה שנתת בי הוא עצם השמח' והחדוה ובה שמחתני שקניתי שמחה רוחניית והתלהבות נמרץ וכמאמרו דהע"ה כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים וכדפירש האריז"ל פסוק זה הלא הוא כתוב אצלי במקום אחר וכן מלשון שבחין והלוליו ניכר שהתלהבותו לאהבת הבורא הי' לאין תכלית ולכן אמר לשון שמחתני. ונחזור לענינינו שכאשר תתפש' זה העצם השכלי בגוף תשפיע ותאיר בו חיות וחכמה ושמחה וזכרון וכל כחות הנפשיית תשפיע בו כי הנשמה עצם אחד ויש בה כחות רבות והנה גם עצמית הרוחניות המתפשט בבהמה גם הוא עצם שכלי ובעבור כן יכולה שהבהמה להסכיל השכלותי' הגסות כגון לרדוף אחר תועלתה ותברח מנזקה אבל השכלות דקות ועמוקות לא תוכל להשיג מפני שהעצם שכלי המתפשט בגופה אינו כ"כ שכל עמוק וזך כמו עצם שכלי המתפשט באדם אבל היא יותר עב ועכור וגם החומר של הבהמה הוא יותר עב ועכור מחומר האדם לפיכך אינה יכול' להשיג השגות עמוקות כמו האדם. והנה החומר של בהמה הוא יותר נאות ומוכן לקבל צורתה שהוא העצם השכלי המתפשט בגופה יותר משתקבל צור' אחרת כפי מה שסידר ושיער הבורא ית' שיעור איכות מדרגת החומר שלה ושיעור איכות מדרגת צורתה שיהי' במזג השוה ואם היה חומר הבהמה מקבל צורה אחרת לא היתה על זאת המדרגה מה שהיא עתה וגם לא היתה יכול לקבל צורה אחר' משני' טעמי' אחד כי אין ביכולת חומר שלה לקבל ולסבול צורה נכבדת יותר מזו כי לא תוכל לסבול אור גדול יותר מאיר' כמו שלא יוכל לסבול חלוש הראו' מלהביט בשמש ואדרבה יכהה אורו יותר ממה שהי' קודם וטעם שני מפני שגנאי הוא לצורה יותר גדולה שתתלבש בחומר הבהמה אחרי שיכולה להתלבש בחומר יותר זך מחומר הבהמה והי' צער לצורה הזאת שתתפשט בחומר יותר עכור והבורא הוא מטיב לכל נמצא בתכלית מה שאפשר לו לסבול לא פחות ולא יותר לא פחות כיון שאפשר לו לסבול טובה גדולה יותר מזו וגם לא יותר כיון שלא יוכל לסבול טובה גדולה יותר וכיון שלא יוכל לסבול טובה יותר גדולה הרי הטובה ההיא אינה טובה לו בעצם אלא לרעה נחשב' כי כל יתר כנטול דמי דוגמ' אור השמש לחלושי הראו' ולא כן היה רצון הבורא כ"א להיטיב לכל נמצא כפי מדרגתו בתכלית מה שיכול לסבול מרום המעלות עד שפל המדרגות נמצא ההטבה של כל נמצא משוער' בדקדוק עצום ומכוון לחומר ולצורה כי צורת הבהמה הנאה לה יותר זה החומר מחומר אחר בין שהחומר האחר יהי' יותר עכור או יותר זך וגם החומר של הבהמה לא היתה יכולה לקבל טובה זו שיש לה עתה לא מצורה יותר זכה ולא מצורה יותר עכורה ונמצא החומר והצורה של הבהמה קבלו כל אחד מהם תכלי' הטובה שבטובו' שאפשר לכל אחד מהם לסבול כפי מדרגתו וכל זה הוא ע"י שיעור ומשקל של הבורא ית' כי זולתו לא הי' אפשר בשום נמצא להבחין פלוס הזה במדה ומשקל בהזדווגו' כל חומר לצורתו והצורה לחומרו וזהו ענין כל מעשה בראשית לדעתן נבראו ר"נ לתכלי' טובתן כמו שאז הי' להם דעת בין לחומר בין לצורה לבחור הטוב הנאות לו בודאי הי' בוחר החומר הצורה ההיא לא זולתה והצורה ג"כ היתה בוחר' החומר ההוא ולא זולתו כמו כן עתה אע"פ שאין בהם דעת להבין ולהכיר בחי' טובתם שהיא