עמוד העבודה קמ

בחי' עלול ח"ו כמו כן כתר א"ק ג"כ בחינתו אחת פשוטה שהיא בחי' עלול ולא בחי' עלה מפני שאז לא האציל עלולו בפועל ואיך יתכן לקרוא אותו עילה נמצא שאז לא היה לו כ"א בחי' אחת שהיא בחי' עלול ואע"פ שמ"מ יצדק לקרותו עילה ג"כ מפני שבכחו להאציל חכמת א"ק כמו שיצדק לקרות הא"ס עילה אף גם קודם שהאצול כתר הא"ק מהאי טעמא מפני שבכחו להאציל כתר א"ק אין הנדון דומה לראי' שכח הא"ס הוא כח מוחלט והכח ההוא נק' ממש פועל גמור כמו שהסברנו למעלה ואין מי שישנה רצונו וכחו ח"ו אבל כתר א"ק הוא תלוי ברצון א"ס ולא יתכן לקרוא אותו בחי' עילה עד לאחר מציאות חכמה א"ק בפועל ונמצא כי אז היה בו בחי' אחת פשוטה שהיא בחי' עלול לבד אבל לאחר שהאציל חכמת א"ק אז גם בכתר א"ק יש בו ב' בחי' שהם בחי' עילה ובחי' עלול אבל חכמת א"ק לא נק' אז בשם עילה עד לאחר שהאציל בינת א"ק מפני שכחו הוא יותר חלוש מכתר א"ק כי כח כתר א"ק אינו תלוי אלא בכח א"ס אבל כח חכמת א"ק הוא תלוי בכח א"ס ובכח כתר א"ק אם ירצה כתר א"ק לאסוף השפע לעצמי אזי יתבטל מציאות חכמת א"ק וכן כל מה שישתלשלו המדרגות למטה יתרבה החלישות והתשת כח במציאות המדרגה ההיא וכל מה שיתעלו המדרגות למעלה יתרבה הכח והעוז והגבורה עד כי נעלה לעצמות א"ס כי הוא הגבור בהחלט מפני שגבורתו אינו תלוי בז לתו כ"א בו בעצמו ואין מי שישלוט עליו אבל כל שאר המדרגות אין הגבורה בהם גבורה החלטיית בפועל בעבור כי כולם תלויים ברצונו וכחו והנה מצאתי כתוב בס' מבחר הפנינים שפעם אחת ספרו לחכם מאיכות גודל הגבורה של איש אחד חזק ואמיץ מאוד ותמה החכם ואומר תמה אני איך יקרא גבור מי שהמות תלוי בצוארו ע"כ כלומר שאינו גבור בהחלט וא"כ אין גבור בהחלט אלא הא"ס בלבד וכן כל השלמיות של הא"ס שהם שלמיות מוחלטים הכל הוא מצד שהוא קדמון שאין למעלה ממנו ולפיכך כל שלמיותיו הם מתאחדים במציאות בעבור שאין מי שישלוט על שלמיותיו לחסרם ממנו כי כל הנמצאים שיש להם השלמיות הכל שואבין ושואפין שלמיותם מא"ס שהוא מקור כל השלמיות כולם עד"מ האנשים החכמים נובע חכמתם מרוחניות הנשמה שהיא עצם שכלי והנשמה מספירות והספירות מהא"ס והא"ס אינו שואב משום נמצא ח"ו כי אדרבה הם שואפים ממנו ואין מחסרין ממנו כלום כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום וכן אין מי שישלוט על ענין היכולת של הא"ס או ענין ההטבה והרחמנות וכן ענן נמצא או מצוי לא יצדק בהחלט כ"א בא"ס כי מציאותו אינו תלוי בזולתו ח"ו ולטעם זה יקראו הפילוסופים לסבה הראשונה בשם מחויב המציאות משא"כ כל הנמצאים הם אפשרי המציאות הרי כל השלמיות הם מתאחדות בקדמותו אלא שאין אנו יכולין לתאר בפשיטותו בתואר אחד שיהא התואר ההוא יכלול כל שלמיותיו כי אין אצלינו מלה לחת שתכלול כל שלמיותיו והיותר מובחר שבכל השבחים של הא"ס הוא שנאמר כי הוא אחד פשוט קדמון ושלם בלי חסרון כי באמרו אחד פשוט יורה שאין פשוט זולתו שהרי אנו אומרים אחד פשוט ובאמרנו קדמון יורה שאין קדמון זולתו שהרי אנו מתארים אותו בתואר אחד קדמון פשיט ובאמרנו שהוא שלם בלי חסרון יורה שכל השלמיות הם בו ואין שלימות אחד פרטי מחוסר ממנו כי אם נאמר ח"ו שיש שלימות אחד חסר ממנו הרי הוא אינו שלם בתכלית והרי יש בו בחי' חסרון וכבר אמרנו שהוא שלם בלי חסרון וכדי שלא נאמר ששלמיותיו מורים בו בחי' הרבוי כמו השלמיות שבבני אדם מורים בחי' הרבוי אם יתואר איש בתואר חכם וגבור.:

ורוצה ייכול וטוב גמור שמטבעו להטיב לזולתו הרי השלמיו' הללו הם בבני אדם חמש דברים בהחל' כי ענין החכמה אינו ענין הגבירה ולא ענין הרצון והיכולת וההטבה לזולת וכן כל מין שלימות פרטי מאלו ה' מיני השלמיות אין נוגע בחינתו כלל לבחי' מין שלימות הפרטי הא' מה' מיני השלמיות וכדי שלא נאמר שגם בא"ס הם על זה הצד כמו שהם בנו לכן אנו אומרים שהוא אחד פשוט לומר שאין בו רבוי ח"ו אלא כל השלמיות הם מתאחדים ומתייחדי' עם עצמותו ולא תטעה בדברינו שאנו אומרים כי השלמיות שלו הם מתאחדים בעצמותו לומר שעצמיתו היא דבר אחר והשלמיות שלו הם דבר אחר אלא שהם מתאחדים באחדות והרי א"ס יש בו בחי' בחי' עצמותו ובחי' שלמיותיו אלא רצוני לומר שהשלמיות ועצמותו הוא ענין אחד בהחלט כי עצמותו הוא שלמיותיו ושלמיותיו הוא עצמותו ואינם ב' בחינות כלל כי אם בחינה אחת כי הוא וחכמתו אחד הוא והוא ורצינו אחד והוא וחייו אחד והוא ושמו אחד והוא ויכלתו אחד וזהו שאימרי' המקובלי' הוא חכם ולא בחכמה מבין ולא בבינה יודע ולא בדעת כי הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת והוא החיות והוא הרצון והוא היכולת והוא שמו ושמו הוא ובעזה"י נבארם בפרטות גמור הנה כבר בארתי איך הרוחניים הם ענינים שכליים כמו מי שיוליד בשכלו איזה המצאה משכלו וההמצאה ההוא היא ענין ציור שכלי נאצל מעצם שכלי הכללי אשר מתפשט בו והיא הנשמה שלו וההמצאה ההיא שממציא בכח שכלו הכללי היא כעין ניצוץ מן השכל הכללי והנה כמו שיש לנשמה מציאות חזק כידוע כי מציאותה ניכרת ע"י פעולתה שפועלת באיברי הגוף כי זולתה הגוף הוא כאבן דומם כן יש מציאות חזק אל הניצוץ המתאצל מן עצם השכלי הכללי שהיא הנשמה והנה ידוע שההמצאה ההיא שיש לה מציאות אינה תופסת שום מקום אפי' כגרגיר חרדל כידוע לכל משכיל אם לא כשירצה להלותה על הכתב