תורת משה - אלשיך, במדבר טז:יז

וקחו איש מחתתו וכו'. הנה בצווי באומרו וקחו וכו' מצוה משה מהיום מה שיעשו מחר. ובאומרו מיד ויקחו וכו' נראה כאלו אחר הצווי מיד לקחו ולא היה רק למחרתו וא"כ הל"ל ויהי ממחרת ויקחו וכו'. ואפשר בזה נרמז מאמרם ז"ל כי השמש לא רצה לצאת עד הוציאוהו בהכאת פולסי דנורה ע"כ נסתרה הבאת וביאת יום המחרת מן המקרא.

וזה לשון המאמר שמש ירח עמד זבולה מלמד שעלו שמש וירח לזבול אמרו לפניו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חצים אמר להם לכבודי לא מחיתם לכבוד בשר ודם מחיתם והאידנא עד דמחו בהו לא נפקי ע"כ. וראוי לשית לב למה עלו לזבול וגם אומרו עמד ולא אמר עלו. ומה ראו ולמה נתייחדו לקנאה זאת מזולתם. ובמה לא מיחו בכבודו יתברך ואומרו והאידנא וכו' למה לא נפקי עד דמחו בהו. ולמה נאמר פה.

והנה לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל במדרש רבה כי בכל יום ויום שמע וירח עולים לזבול להשתחות כדי לצאת להאיר בעולם ובזה יאמר כי עמד בעלותו זבול ולא יצא מיד כפעם בפעם. והענין כי הנה בזבול שם בית המקדש של מעלה כנודע מאמרם ז"ל ושם מקריבים נשמות ישראל. וגם ארז"ל כי שפע עבודה שלמטה במשכן או מקדש כנגד שלמעלה והעובד למטה כעובד למעלה. והנה הכהן גדול שלמטה הוא כנגד של מעלה נמצא אהרן לעומת מיכאל השר הגדול. וע"כ לא יבצר מהיות תיקון העליון בהיות הכ"ג של מטה נבחר והגון. עוד שנית כי הנה משה ואהרן ידמו לשמש וירח כי כאשר הירח מקבל מן השמש כן אהרן ממשה וכל אשר היה עושה אהרן משה היה העושה בעצם. וע"כ בתלות משה הדבר באומרו בקר ויודע ה' אז השמש הוא הבקר עם הירח הדומה לאהרן עמד בזבול מקום עבודת המכוונת לעבודת אהרן ופוגם שם בהיות הבלתי הגון כהן במזבח של מטה. ע"כ עמדו באומרם שלא נצא אם לא שיתקיים מאמר משה שבבוקר הוא יעשה ה' דין לבן עמרם. ולהיות כי יחס הענין במשה ואהרן הוא שמש ירח. אך המתעכב עתה מלצאת היה השמש כי הירח זמנו בלילה שאחר הענין ע"כ נאמר שמש ירח על יחס הענין ובלא וי"ו מורה על אחדותם וקבלם זה מזה. אך בעמידה לא אמר עמדו כ"א עמד כי השמש היה המתעכב עתה מלצאת. נוסף על כל זה כי למה שלהיות השמש נעלב יצא בגבורתו ואמר לה ה' לירח לכי ומעט את עצמך ע"כ השמש בקש עתה נצא משה הנעלב בגבורתו כמוהו. אמר הקב"ה אפשר כי חשו על כבוד בן עמרם ולא על כבודו ית'. והיא כמ"ש ז"ל כי על ג' דברים חטאו בנבואת משה ובכהונת אהרן ובתורת ה' שאינה מן השמים. או כפשוטו שבני אדם שהיו משתחוים לשמש ולירח ולא חשו ועל כבוד ב"ו חשו. ועתה הרגיש בעל המאמר כי הלא ארז"ל והובא בויקרא רבה פרק ל"א כי בכל יום השמש אינו רוצה לצאת על שמשתחוים לו עד שמורים בו חצים ואיך האשים אותם ה' על שלא מיחו בכבודו והלא מוחים בכל יום. לז"א והאידנא עד דמחו בהו לא נפקי לומר מה שתראה שאינם יוצאים עד דמחו בהו לא היה אלא האידנא אחר המעשה ההוא כי ראו ולקחו מוסר ולא מקודם וז"א והאידנא עד דמחו בהו וכו':