תורת משה - אלשיך, ויקרא יז:ה

ואליהם תאמר וכו' . הנה נתן טעם לפגם. השוחט חולין בחוץ. שהוא למען אשר יביאו וכו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. כי היו מורגלים לזבוח על פני השדה לשעירים הנמצאים שם. ע"כ במנוע אותם לשחוט בחוץ גם את חוליהם. כ"א באהל מועד לשמו ית' לבדו לא יביאו עוד לזבוח לשעירים אשר הורגלו בהם. והנה ממוצא דבר זה היה מקום להם לחשוב ולומר כי טעם האמור פה בקרבן שלמים. זה הוא הטעם לכל הקרבנות. כי הוא להדיח את ישראל. מאשר הורגלו להקריב לע"ג. ע"כ למען בטל אותם בל יזבחו עוד לשעירים. ע"כ צוה למו להקריב לה'. שאל"כ מה בצע לה' בזבחים ועולות. היאכל בשר אבירים ודם עתודים ישתה:

והנה טעם זה נמצא כתוב בספר א' מהגדולים ודעתנו הוא שלא נכתב שם. רק לשכך דעת ההמון. אך הוא לא חשב כזאת. והנה לא יבצר מהרואה טעם האמור בתורה פה. שמה שצוה ית' לעשות חוליהם שלמים לה'. הוא להסירם בל יזבחו לשעירים אשר הורגלו להיות זונים אחריהם. כי איש שוגה יחשוב כי גם זה טעם לכל הקרבנות. כי פה גילה הכתוב טעם לכלם. על כן למען לא ילמדו מכאן. אמר הוא ית' למשה ואליהם תאמר. כלו' אל יטעו השומעים את דברי אלה לומר שטעם שאמרתי לחולין. הוא ג"כ לקדשים. כי הלא ואליהם לשומעים זה. תאמר שהעושה עולה או זבח. שהם קדשים בחוץ. ונכרתה האיש ההוא מעמיו. כלומר אין להם מקום. שאם טעם הקדשים היה בשביל שלא יזבחו לשדים ולאלהי נכר לבדו. א"כ למה מאס בזבחים הנעשים לה' לבדו בשדה. שאדרבה אז יורו כ"א ברשות המיוחד לכחות הטומאה שם יתנו כבוד לה'. ומורים כי אין זולתו ית' אך אין זה. כ"א שסוד ה' גדול ורב ורם. לה' בעולות וזבחים לשם ה'. כאשר צוה. וע"כ אין כבוד להעשות מבית ה' וחוצה. ולא נאמר טעם על שלא יזבחו עוד לשדים. כ"א על בשר תאוה: