אהבת דוד יג

דרוש י"ג לשבת תשובה

ש"ק האזינו ג' תשרי שנת אש"ר בנ"ה בס"ד ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור

משנה שלימה (תענית פ"ב מ"א) אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם:

שלשה הגבורים סוחרים שרים מסיעין מסועות עלי דרך יורדי הים באניות מלאות כל טוב וכל אחד נדרש לעצמו אשר לו מלא כפו עלה בקבץ סחורות מתחלפות כפי שכלו ודמיונו בלכתם ילכו אל ארץ רחוקה מאד מארץ מולדתם ועברו בים צרה ויהי הסער לסגור לבם יעלו שמים ירדו תהומות. ובהגיעם אל מחוז חפצם עד שהם בנמל כן קרבו ויאתיון אחד מהשרים שבעיר ומשרתיו מהני בריוני שאול ישאלו מה מעשיהם ומה סחורותם ובידם גזרת המלך ושם נאמר כי הסוחר שיביא כל סחורתו מעיר אשר היא במלחמה עם המלך יקחו כל הסחורה ויחלקו ביניהם השר ומשרתיו והסוחר חייב מיתה. ואשר לא נמצא בסחורתו מהעיר ההיא אשר יש לה שנאה בינה ובין המלך יתקבל ברצון ואת הארץ יסחר ככל אוות נפשו. והסוחר אשר נמצא בידו חצי סחורתו מהעיר השנואה וחציה מעיר אחרת. החצי מעיר השנואה היו תהיה לאיש שר ומשרתיו. והחצי שמותר לבא לעיר יופקד בחצר המלך עד אשר הסוחר יקבל ענשו ככל אשר ישיתו בעלי המשפט מטעם המלך ואח"כ יתנו לו חצי סחורתו וישב בעיר בטח להסתחר. זוהי גזרה שוה כתובה בעט ברזל. והב' סוחרים תרי מגו תלתא האמורים אחד נמצא בידו כל סחורתו מהעיר השנואה. והשני חציה. וכשמעם רעדה אחזתם ובכו לקשה יום. ונוסף עוד אשתפוך חמימי כי זו עיר מולדתם ובקטנותם יצאו את העיר. ואיך לא זכרו ממנהג העיר ויצא הקצף לעשות משפט כתוב להני בי תרי ועוצר רח"ם אין חונן ואין מרחם. והסוחר הג' כל סחורתו מעיירות אשר שלום להם עם המלך ושמחו לקראתו לעשות יקר יותר וגם המלך מצא חן בעיניו ויט אליו חסד. וכל העם ממוצא וממערב שבח יתנו על שני גזר"י אישי"ם כי המלך יפה דן יפה חייב וטעמו ונימוקו עמו וכל דבריו בהשכל:

הנה כי כן כל העובר על אישי ישראל למיניהם כי הנה נשמות ישראל חשובות וחצובות מכסא כבוד ולפני בא שעת פקידה לבא אל העולם מראין לו ג"ע וגהנם ומזהירין אותו על שמירת התורה וגם בבטן מלמדין לו התורה ומשביעין אותו לשמור ולנצור התורה והמצוה. ובאים לעה"ז וחיים זמן זמנם והיה עקב בצאתם מעה"ז הלך הלכו האישים לבית עולמם. והנה משלחת מלאכי שאל ישאלו לכל אחד מה סחורתך ומה זה בידך. אם כה יאמר שהוא בקי בתורה ובדקדוקי מצוות וצדקה בסתר אז מלאכי שלום יצאו לקראתו ויכריזו צדקותיו לפנים יכנס בינן של קדושים כי מצות המלך היא לכבדו ועל נהרו"ת יכוננה לנפשו. ואם ידבר דבר שהוא בקי בשחוק ובכל הלכות סעודה ודיני שלחן ערוך וטרטיאות וקרקסיאות וכיוצא. נצי"ם משלו בו מלאכי חבלה לנקום נקמתו ככל אשר יסדרו ב"ד של מעלה. ואם כה יענה שעסק בתורה ומצוות ולא השיב ידו גם מהבלי העה"ז אז יגזרו עליו עונשים על חטאותיו. ושכר מצוותיו שמור עד שיתקן ויזכה לנחלת שדי. והני תרי מגו תלתא רב הקצ"ף כי כבר ידעו משפטיו יתברך ולפני בא לעה"ז ראו ג"ע וגהנם מלבד מעמד ה"ס והשבועה שנשבע בבטן:

לכן האדם הן בעודנו חי יכונן דרכיו ויתקן מעשיו וכדתנן פ"ב דאבות הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. ואפשר לפרש ונקדים מ"ש בש"ס בריש קדושין מ"ט דתני תנא זמנין דרכים כגון האשה נקנית בג' דרכים. בז' דרכים בודקין את הזב וזמנין דתני דברים ומסיק כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים וכל היכא דליכא פלוגתא תני דברים ועיין מה שפירש"י ז"ל. אמנם ראב"ן בספרו דף כ"ה ע"ד פירש כל היכא דאיכא פלוגתא שחולק כל אחד לעצמו כי הכא דג' דרכים שהאשה נקנית כל אחד לעצמו שזה נקנה בלא זה תני דרכים דג' דרכי קניה הם. כל היכא דליכא פלוגתא שכלן דרך אחד תני דברים כמו על ג' דברים העולם עומד דעל שלשתן עומד ולא על זה בלא זה עכ"ל. עוד נקדים מה שפירש הרמ"ע ז"ל בפ' זה אלי ואנוהו שמי שזוכה לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד נעשה מרכבה לשכינה וז"ש זה אלי אם יאמר אדם זה אלי שתמיד נראה כעומד נגדו וזהו זה אלי כ"י כאלו מורה באצבע אז ואנוהו אני נעשה נוה שלו שינוח כבודו עלי ואהיה לו מרכבה. וז"ש הסתכל בשלשה דברים דהא בלא הא לא סגיא כמשפט לשון דברים דליכא פלוגתא. דע שאם תזכה תהיה מרכבה מה למעלה ממך. מה ע"ד מה רב טובך שהוא ריבוי כלומר מה רב שתזכה שהוא למעלה ממך שתהיה מרכבה לו. וזה כשתסתכל בג' דברים שהם עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים וכאשר תשים אל לבך שאתה לפניו יחרד לבך יהגה אימה ואי אתה בא לידי עבירה כשתקבע בדעתך שאתה עומד לפניו וביותר אם זכית להיות לו מרכבה וכמ"ש וה' עמו אפשר שכינה עמו והוא בא לידי חטא. ובהסתכלות זה תדיר מבטל כל העבירות כי הנה כתב הרב כלי יקר כי כל טענות היצה"ר הוא שהנאות העה"ז נראות לעין כמ"ש וגם תאוה הוא לעינים ומזה נמשכו רוב העונות ואמרו בסוטה דף ג' גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שרואה עיניו. ובהסתכלות ג' דברים אלו מתבטל הסתכלות של יצה"ר וזהו הסתכל ואי אתה בא לידי עבירה שהוא הסתכלות בהבלי והנאות העה"ז כי הסתכלות זה מבטל האחר. ואמר ואי אתה דהול"ל ולא תבא אך אתה למעט כמ"ש הריטב"א ורי"ו הביאם ב"י ח"מ סימן ר"ז והכא ממעט שאם יסתכל בחכמות חיצוניות לא יועיל לאפוקי הפלוסוף כי צריך תורה ויראה לבטל היצה"ר וז"ש ואי אתה למעט לעסוק בחכמות חיצוניות:

וכבר אמרנו וענינו זאת לפנים אשר רמז הרב מהר"ר יוסף מפוזנאן ז"ל בפ' אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא כי הנה עיקר התשובה וצער מתחולל הוא כי עונותנו גרמו חרבן בה"מ וגלות השכינה וביטול הקרבנות וביטול תורה ותפלה אבל כל הרהורי תשובה בימים נוראים ועיקר הכונה בעבור שנחיה אנו ובנינו ויהיה לנו פרנסה וכיוצא מעניני הגוף וכדאי בזיון וכמו שרמזו הראשונים הישאג אריה ביער כי אריה ר"ת אלול ר"ה יה"כ הושענא רבא וזו מן התוכחות הישאג אריה אם שאג ישאג בימים נוראים הללו בעבור בה"מ דכתיב והר הבית לבמות יער. אין זאת כי אם על החיים והפרנסה. וזה רמז אך אם יום רומז ליה"כ או יומים ר"ה יעמוד להתפלל כראוי אפ"ה לא יוקם על מעמדו האיש ההוא על תפלתו כי כספו הוא כלומר כונתו הוא דוקא על כספו וחיי ומזוני ולא על ה' זהת"ד:

והנה מפשט דברי התנא שאמר וכל מעשיך בספר נכתבים משמע דדוקא המעשים וכמו שכתבנו בעניותנו על משנה זו בקונטריס פתח עינים ע"ש האמנם ראיתי בזהר הקדוש פ' נשא דף קכ"ו שאמרו כתבין כל מאי דעבד בהאי עלמא וכל מאי דאפיק מפומא ויהיב דינא על כלא. והגם דהתם מיירי בשעת פטירתו מ"מ למדנו שהדברים נכתבים כמעשים. ונראה הטעם כמ"ש מז"ה ז"ל בחס"ל דבדיבור מצוה נעשה מלאך ובדיבור טומאה נברא מלאך רע ושל בטלה נברא מלאך של בטלה. הא למדת שעושה מעשה בדיבורו. גם כתב הרב מהרח"ו ז"ל משם הרב שמעון טירנו ז"ל כונת הפ' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה דהפירוש לא יחל דברו כי כל דיבור אם טוב אם רע עושה פעולה למעלה ובורא סניגורין או קטיגורין וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה אם טוב אם רע עכ"ד א"כ לפי פירושו הכתוב קרי ליה מעשה. ולפ"ז פירוש משנתנו הכי הויא עין רואה המעשים ואזן שומעת הדברים וכל מעשיך בין דבורים שנעשה מעשה למעלה בין מעשיו ממש בספר נכתבים:

ולפי האמור אפשר דהיינו דתנן פ"ד דאבות ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואפשר דעל הרוב מדבר דברים בטלים ונבראים מלאכי בטלה מכל דבריו ועתיד ליתן את הדין וז"ש יש לך בטלים הרבה כנגדך הם המלאכים שנבראו ומקטרגים עליך:

ואמרו בש"ר ריש פ' י"ג על פסוק כובד אבן ונטל החול שאינו יגע ח"ו בהרים וגבעות ונטל החול דכתיב לא ייעף ולא יגע אמר הקב"ה במה אני יגע במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים כד"א הוגעתם את ה' בדבריכם:

ועל זה ידוו כל הדווים אם בדברים בטלים ח"ו כ"י כתיב הוגעתם את ה' בדבריכם ק"ו לדברים האסורים לה"ר וכיוצא מדברים האסורים. אוי לנו מה נענה ומה נאמר על דברים האסורים ודיבור חול בשבת ומושב לצים. וזהו דבר שאינם חושבים שהוא אסור. וק"ו על חטאות הצבור והיחיד אין די בא"ר:

איכו השתא אתו יומי אריכ"י להעלות ארוכה ולשוב בתשובה וכמשז"ל אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב גז"ד של צבור אע"פ שנחתם מתקרע שנאמר כה' אלהינו בכל קראינו אליו והכתיב דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב התם ביחיד הכא בצבור ויחיד אימת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אלו עשרת ימים שמר"ה ועד יה"כ. ויש לדקדק דמוקי לה ביחיד להאי קרא דרשו ה' בהמצאו וכתיב לשון רבים. ואפשר לישב ולהרחיב ולמתק הענין נקדים מ"ש בז"ח דף ל"ה ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש מלה"ד לכת לסטים שודדי הרים שמע המלך השליך עליהם גייסות ותפסום והניחום במגדל גבוה היו בהם פקחים אמרי עבדנא עובדין בישין ולא יכילנא לאשתזבא מה עשו חפרו חפירה אחת במגדל ויצאו בהרים. טפש אחד היה ביניהם ראה החפירה ולא רצה לנוס ולהמלט. למחר בא המלך אל המגדל לראות הלסטים ראה החפירה שעשו ונמלטו. א"ל שוטה חביריך ברחו בזו החפירה ונמלטו מדיני מה אני יכול לעשות אבל אתה שראית החפירה ולא רצית להמלט יהרגוהו מיתה משונה. כך הלסטים אלו הרשעים ההולכים במחשכים רשעים פקחים אומרים אנו חטאנו למלך נפתח דרך תשובה נברח ונמלט. הטפשים רואים דרך תשובה פתוח שפתחו חבריהם ונמלטו והם אינם רוצים לימלט א"ל אחיכם וכו' אבל אתם עיני רשעים תכלינה שראו הדרך פתוח ומנוס אבד מנהם שלא רצו לנוס ותקותם מפח נפש לעה"ב זהו תורף דבריו. ובמשל נראה שהטעם שהמלך שפך חמתו על הנשאר ולא ברח ולא מצא לו זכות שקיים גזרתו ולא מרה לברוח היינו שהמלך הכיר דחשב בדעתו כי אין לו משפט מות ולכן לא ברח וריעיו לא הי"ל לברוח ועל כן הענישו בנקור עיניו כי שגה ברואה והמיתו כמשפט. והנמשל יש בו יתרון כי רחמי המלך רבים כי במשל ברחו להר מעצמם והכא אומר להם המלך שיברחו ובורחים אליו ומקבלם ואלו הם רחמים גדולים:

וזה פשט הכתוב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ואמרו רז"ל דרכה של תשובה הכונה טוב לפנים משורת הדין וישר ה'. על כן יורה חטאים שהוא אומר להם לברוח בדרך תשובה. ואמר וישר ע"ד שאמרו רז"ל אלמלא ג' מקראות וכו' ואשר הרעותי שברא היצר הרע:

הוא אשר דיבר הנביא בדבר ה' דרשו ה' בהמצאו לשון רבים דאין ספק דאם בשאר ימים הצבור נענים יהיה יותר טורח בתפלות ותעניות אך בעשרת ימי תשובה יותר בנקל בהיותו קרוב. ולא תסבור דדוקא רבים אלא יעזוב רשע דרכו אפילו יחיד ואהך קרא סמיך בש"ס. והכונה שאם מאלו הרבים שאני אומר דרשו. כן עשו ונשאר יחיד עכ"ז המלך אומר שיברח יעזוב רשע דרכו. ואיש און מחשבותיו שלא רצה לברוח ונשאר כי חשב שאינו חייב מיתה וישוב אל ה' מדת רחמים שאינו כמשל שבורח להר אלא כאן בורח אל המלך וזהו וישוב אל ה'. וגם לגבי מדה"ד ואל אלהינו מדה"ד כי ירבה לסלוח הסליחה על העונות ואמר ירבה על חטא חדש שחביריו עשו תשובה והוא לא עשה עכ"ז אינו כמשל שהנשאר ענש יענש רק הכא המלך אומר שיברח גם הוא ומוחל גם על אשר איחר תשובה כי ירבה לסלוח ירבה דייקא:

א"נ במה שחקרנו בדרושים אחרים דמוכח מהזהר ומהאר"י ז"ל דהתשובה צריכה כשחטא לשוב בשנה עצמה דאין כפרה משנה לחבירתה ע"ד המעשר דצריך לעשר בשנה עצמה. ואלו האר"י ז"ל כתב דבעשרת ימי תשובה מתכפר כל מה שחטא ביום ההוא כל ימי חייו וכו' וניחא לן בעניותין כמ"ש הרמ"ק ז"ל דבעשרת ימי תשובה מתגלה אור י"ס דבינה ובכח זה מתכפרים כל העונות ואפשר לומר דמ"ש דבצבור כתיב בכל קראינו אליו היינו לבטל הגזרה. אמנם שיתכפרו עונות הצבור של שנים אחרות זה לא אפשר אלא בעשרת ימי תשובה. וז"ש דרשו ה' בהמצאו בעשרת ימי תשובה יעזוב רשע דרכו גם היחיד מתקבל וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו שהוא רומז לבינה כמ"ש בזהר כי ירבה לסלוח כל עונות משנים אחרות וזהו ירבה לסלוח ריבוי סליחות וממילא מובן מ"ש דרשו לשון רבים דלבחינה זו שיתכפר עונות שאר שנים צבור ויחיד כי הדדי נינהו כאשר דברנו:

ומאחר עלות תוקף מעלת התשובה החי יתן אל לבו לאזור חיל בימים אלו לשוב בתשובה כדת מה לעשות:

ואחשבה לדעת מג"ן אם יראה להגין לאדם להקים עולה של תשובה. ומוצא אני מצות גדר נדיבות ר"ת מגן דהני תלתא אשר כח בהם להיות מגן עזרו של בעל תשובה באשר נבאר בס"ד. ובקיום מצוות נפתח ברישא ובזה אשים דברי היום בחלוקת מצוות. ובחלוקת גדר וחלוקת נדיבות מן הבא בידי בעזר משדי בס"ד:

אתיא מצוות מצוות במספר במפקד תרי"ג כמספר ה' אלהי ישראל והם שיעור קומה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין. והנה זאת חקרנוה כן היא דאיך אפשר לקיים תרי"ג מצוות כי הרבה מצוות תלויות במקרה וקרבנות וכיוצא. וניחא לרבנן כי האדם יקבל עליו כל המצוות וכשתבא כל מצוה לידו יקיימנה ואשר לא תגיע ידו מצדו לא יבצר וחסד ה' כי מעלה עליו כאלו קיים כל המצוות. א"נ במה שילמד דיני המצוות והתורה שלומד במצוה נחשב לו כאלו קיימה במעשה ע"ד שאמרו כל העוסק בתורת עולה וכו':

ואפשר שזה רמז הכתוב אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ואמרו בת"כ אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלין בתורה. ואפשר שזה רמז אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה בדיני המצוות ואת מצוותי תשמרו מלשון ואביו שמר שתמתינו לקיים כשיגיעו לידכם. בהני תרי לימוד וקבלה מעלה אני כאלו ועשיתם אותם:

ובזה יש לרמוז בפ' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. וחוץ מדרכנו אפשר במה שנודע כי שני עיקרי הדת הם שמירת דיבור וענוה והם יסודי התורה ורמוזים בעין דשמע ודלת דאחד ע"ד ענוה דיבור. ורמוזים שובה ישראל ע"ד ה"א ענוה דיבור. ומתפללים בכל יום אחר עמידה אלהי נצור לשוני מרע. ונפשי כעפר לכל תהיה. הרי דיבור ענוה. כי הנה הדיבור כבר הלא מראש דברנו. וכתב מהר"ם אלשיך ז"ל כי הנה היום בעוה"ר שאין לנו קרבנות ולא בגדי כהונה ולא כהן כמעט כל כלי כפרתנו נדדו הלכו לא נשאר כי אם הלשון לעבוד בו לה' בתפלה ולימוד והם הקרבנות ויתר הכפרות ונמצא הלשון כלי שרת לשרת לשמו יתברך בברכות ותפלות ות"ת ואם הלשון משוקץ ומתועב בלה"ר ונבלות פה ושקר וחנופה וכיוצא הנה הוא חתיכה דאיסורה מגואל ומטונף ואיך נשרת בו לשם ה' ודאי ענש יענש המקריב כלי איסור פסולו בגופו לשרת לה'. ועוד רעה חולה כי לשונו ע"ד סופ"ר מהיר ולקלות הדיבור כמה חטאות יחטא ובלולים יעלו כמה איסורים בזמן קצר. ועוד יתר על כן כי אינו מרגיש בחטאותיו ומגדיל עונות ופשעים והוא צדיק בעיניו. ולכן שמירת הלשון מדברים האסורים ובכלל דברי חול בשבת הוא יסוד הדת. כי ע"י שהלשון טהור הברכות והתפלות ולימוד יעלו לרצון לה':

וזאת שנית הענוה כי הנה הגאוה כעע"ז וכופר בעיקר ואין עפרו ננער ובהיותו עניו באמת מתכפרים עונותיו ומבטל גזרות רעות ונעשה מרכבה לשכינה ואינו בא לידי חטא ויכול לכוף את יצרו וכהנה רבות. ונמצא הדיבור והענוה שני עמודי התוך אשר כל בית ישראל נכון עליהם. ולכן בסוף תפלותינו בשלשה אבעיו"ת נבקשה מאלהינו. נצור לשוני מרע. ונפשי כעפר לכל תהיה. והיה שם בך לע"ד. ויען כי על ידי הענוה נענה בתפלתו כמ"ש דרבי עקיבא נענה שהיה מעביר על מדותיו לכן אחר תפלותנו אנו אומרים ונפשי כעפר וכו' ובזה תקבל תפלותנו:

וז"ש כי קרוב אליך הדבר מאד. רמז לענוה כמו שרמזנו בעניותנו במשנת ר' לויטס אומר מאד מאד הוי שפל רוח דמצינו ג' גדולי עולם מוכתרים בכמה כתרים אברהם אע"ה מוכתר בכתר כהונה וכתר תורה וכתר מלכות אמר ואנכי עפר ואפר משה ואהרן מוכתרים בג' ואמרו ונחנו מה. דהע"ה מלך אדיר והוא בסנהדרין ואמר ואנכי תולעת וכמ"ש בסוף פרק כסוי הדם אמר הקב"ה חושקני וכו' ע"ש ועל הכל שהיו מלכים וכתיב שום תשים עליך מלך ואפ"ה ענוים ור"ת מאד משה אברהם דוד וז"ש מאד תן דעתך בג' עמודי עולם ר"ת מאד. ולכן מאד הוי שפל רוח וכמ"ש בפתח עינים. ואחר זמן רב ראיתי בספר ארץ החיים מזמור קי"ט שכתב כן בשם מז"ה הסמ"ע ז"ל וזכיתי לכוין לדעתו. וזה רמז כי קרוב אליך הדבר מאד שתסתכל מא"ד ר"ת משה אברהם דוד ותקנה מדת הענוה. בפיך שתשמור ברית הלשון. ובלבבך שהענוה תהיה מבית ומחוץ. ומתוך זה לעשותו ודאי תזכה לעשות התורה:

ולפי דרכנו אפשר כי קרוב אליך הדבר מאד ואל תאמר מי יוכל לקיים כל המצוות שהם שעור קומה מי יעלה לנו השמימה וכו' לז"א כי קרוב אליך הדבר מאד לקיים כל התורה בפיך שתלמוד דיני התורה. ובלבבך לעשותו ותגמור בלבך לעשותו וכשיזדמן מצוה תעשנה בזה יועיל כאלו קיימת כל המצוות:

א"נ אפשר לומר בחקירה שחקרו המפרשים דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש אי אתי דיבור ומבטל דיבור אבל לכ"ע לא אתי דיבור ומבטל מעשה וא"כ איך הבעל תשובה מתקבל מאחר שעשה מעשים רעים. ועתה במה שמתודה ועוזב מתקבל בתשובה והלא לא אתי דיבור ומבטל מעשה. ומה גם דבמעשיו הרעים הסט"א טרף מעשה מצוותיו וכמה ניצוצות הקדושה נפלו בין הקליפות. ואיך על ידי דיבור בודוי וחרטה סגי לבטל מעשיו הרעים ולהוציא מיד הלקוחות. והתשובה לזה מבוארת. ונגדיל החקירה דאמרו פ"ג דקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור והוא רשע מקודשת שמא הרהר תשובה וכתבו הפוסקים שהיא ספק מקודשת מפני שלא נודע אם עשה תשובה באמת. אבל אם היה נודע לנו שהרהר תשובה מספיק בהרהור לבד. ושני תשובות בדבר אחת כשמהרהר תשובה וגומר בלבו לקיים המצוות והקב"ה יודע שכה יעשה מעשים טובים כל העומד לעשות כעשוי דמי. ואפשר שזכ"ה מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. ונודע מ"ש עבירה מכבה מצוה וז"ש מכסה פשעיו ואינו עושה תשובה לא יצליח במצוות שעושה כי הולכות בחלקו של טורף. אך ומודה ועוזב הגם שהוא דיבור או הרהור ירוחם שהקב"ה רואה המע"ט שעתיד לעשות ואתי מעשה טוב ומבטל מעשה רע אעפ"י שעדיין לא עשה מיד ירוחם כאלו כבר עשה מעשים טובים:

א"נ כי בשובו בתשובה בדיבור ובהרהור עושה מעשיו דעד האידנא טחו מראות עיניו והיה סומא שאינו רואה הדרך הטוב ונתקל בדרך שהוא הולך כסומא וכמ"ש הרב כלי יקר שהפלוני מסמא עיני אדם ולכך נקרא שמו וכו' ע"ש פ' וישלח. ועתה נפקחו עיניו ורואה הדרך הישר ונשמר מכל מכשול וכיוצא בשאר אבריו וזה מעשה גדול דאשתני גופא שינוי גדול. והרמב"ן ז"ל בפירושו פירש מש"ה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא וכו' דקאי על מצות התשובה דכתיב לעיל ושבת עד ה' אלהיך ע"ש וז"ש כי קרוב אליך הדבר מאד וכו' כלומר כי המצוה זאת מצות התשובה לא נפלאת היא ממך שתאמר איך אוכל לשוב ואנכי מריתי פי מלך מ"ה הקב"ה ופליאה נשגבה. ולא רחוקה כי ידעת כי ניצוצי הקדושה וחלקי נפשך נדדו הלכו לסט"א ומי יוכל לעלות השמים ללקוט ניצוצי הקדושה ולא מעבר לים אם עשית מעשים רעים במדינת הים אין צריך ללכת שם לקיים באותו פרק באותו מקום. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך בוידוי. ובלבבך בהרהור תשובה. וכ"ת איך מחשבה או דיבור מפקי מידי מעשה. לז"א לעשותו כיון שאתה גומר לקיים המצוות הקב"ה מעלה עליך כאלו עשיתם ואתי מעשה טוב ומפיק מידי מעשה העבירה ונקט בפיד בוידוי פה ולא זו אף זו ובלבבך אף שהוא בלב לבד חשובה תשובה. א"נ לעשותו קאי ללב דבתחילה היה לב רע וטמא ועתה לב טהור לב טוב וזהו מעשה גמור וה"ה לשאר אברים וחדא מיניהו נקט וא"כ הוא מעשה בפועל ומוציא מידי מעשה הרע:

נמשך לזה עתה אקום עלי בא"ר פ' ישעיה סי' כ"ח ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה. וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו ברואה פקו פליליה. ולא נאריך בדקדוקים. רק נקדים מ"ש בהחובל דף פ"ז דרבי יהודה היה פוטר מכל מצוות שבתורה לסומא וכתב הרא"ם בתוספותיו לסמ"ג הלכות שופר דגם לרבי יהודה סומא חייב בכל לא תעשה מדאוריתא ובעשין חייב מדרבנן וכ"כ הרב קרבן נתנאל פ"ק דקדושין על מ"ש הרא"ש לחלק בין סומא לאשה דהסומא חייב מדרבנן שלא יראה כמי שאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת ליה מכל המצוות אבל אשה מחייבא במ"ע שלא הז"ג ובמצוות לא תעשה והרב ק"ן מחק מה שסיים הרא"ש ובמצוות לא תעשה דסומא חייב בלאוין עכ"ד. ומזה יש ראיה למה שנסתפק הרב כנה"ג י"ד סימן שמ"א אם אונן חייב בנט"י לאכילה וכן נסתפק הרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש ח"ב סימן כ"ב והרי סומא לר"י דקאמר שפטור מכל מצוות האמורות בתורה ועכ"ז בלאוין חייב. וה"ה אונן אע"ג דפטור מק"ש ומכל מצוות האמורות בתורה ה"ד בעשין אבל בלאוין חייב ונט"י הוא גזרה מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פ"ט דאבות הטומאה ובודאי חייב וכן כתבתי אני הדל בספרי הקטן ברכי יוסף שם ושם הבאתי דהכי פשיטא להרב מהר"ר צבי ז"ל בריש תשובותיו דאונן חייב בעונשין ואזהרות עיין בדבריו:

הן אמת דרבינו ישעיה הראשון בספר המכריע סימן ע"ח משמע מדבריו דרבי יהודה סבר דסומא פטור מכל לאוין שבתורה כאשר יראה הרואה. ואפילו לפי דעתו לא אמרה הרב ז"ל אלא התם דוקא דר' יהודה יליף מקרא אלה המצוות והחקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצוות וחקים. אבל הכא דגברא בר חיובא ורבנן הוא דפטרוהו כדי שיהא עסוק בקבורת מתו והוא פטור לזמן קצר דוקא וא"כ עתה שהוא אוכל ודאי שהוא חייב בנט"י. וכבר כתב מהרש"ל בתשובה סימן ע' וז"ל לא בכל מילי אמרינן אונן פטור מכל המצוות דאי לאו הכי במת לו מת והיה טבחו טבוח איך יעשו לו חופה ויבעול כדי שיחולו עליו ז' ימי המשתה מאחר שהוא פטור מכל המצוות אלא ודאי חייב במצוות פרטיות אלא שהקלו חכמים עליו ופטרוהו מק"ש ותפלה ומכל מצוות מאחר שהוא עסוק במצוה זו של מת וכו' ואיתא וכו' הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא וכו' הרי דאף לכל מתים אינו נדחה וכו' ע"ש. וראיותיו חזקות ועיין בשו"ת נודע ביהודה א"ח סימן ז"ך. ומזה נשמע דכיון שהוא אוכל ודאי צריך ליטול ידיו שבזה אינו מבטל שום דבר מקבורת המת. ויש להרגיש על הרב כנה"ג שאחר שהביא תשובת מהרש"ל נסתפק אם יטול ידיו:

איברא דדברי רבינו ישעיה הנז' קשים לשמוע וכבר תמה עליו אחד קדוש בהגהה והוא בדפוס שם בספר המכריע דאיך יתכן דסומא יהיה פטור מכל לאוין שבתורה ולא יענש על ע"ז ג"ע ש"ד וחילול שבת ושאר כל העבירות מפני היותו סומא והוא ישראל ובן דעת אין הדעת סובלתו ועוד האריך ע"ש. ותו קשה על דברי רבינו ישעיה דהרי שם פרק החובל דף פ"ו תניא דרבי יהודה פוטר לסומא מגלות וממלקות וממיתות ב"ד וגלות יליף מדכתיב בלא ראות וממלקות מג"ש וממיתות ב"ד מג"ש אתיא רוצח רוצח מחייבי גליות וממלקיות אתיא רשע רשע מחייבי מיתות ב"ד. וחרי כיון דרבי יהודה פטר מכל מצוות האמורות בתורה הא תו למה לי ג"ש למיתות ב"ד וג"ש למלקיות. והרי אינו מחוייב בלאוין ולא ענש אא"כ הזהיר. ואמאי אצטריכו הני ג"ש:

ויראה לישב דגם לרבינו ישעיה דסבר דהוא פטור מלאוין לדעת רבי יהודה היינו דוקא ממצוות ישראל אבל חייב בז' מצוות בני נח ויש בכללן ע"ז ג"ע ש"ד והו"א דיתחייב גליות ומלקיות ומיתות ב"ד על ז' מצוות דנהי דפטריה רחמנא משאר מצוות ישראל מיהו בז' מצוות ב"נ יענש כדיני ישראל דלאו גוי הוא ליענש כב"נ ולהכי אצטריך ג"ש לפוטרו ממלקות וג"ש לפוטרו ממיתות ב"ד ובהכי נחה שקטה תגבורת התמיה על רבינו ישעיה.

ואני בעניי כתבתי בקונטריס עין זוכר מערכת סמ"ך אות מ' שמדברי תוספות תלמיד רבינו פרץ ז"ל פרק החובל משמע דסברי כרבינו ישעיה שכתבו דהאשה ישראלית אע"ג דמפטרא במ"ע גם מדרבנן מ"מ איכא הכרא טובא בינה ובין הגויה כמו דם נדה ושאר מצוות טובא עכ"ל וממ"ש דם נדה נטיתי לומר דסברי כרבינו ישעיה דפטר סומא אף מלאוין ע"ש. והשתא הדרי בי דמ"ש כמו דם נדה היינו שצריכה ליטהר בטבילה והיינו מעשה והכי דייק ממ"ש ושאר מצוות טובא כלומר שאין הזמן גרמא דהגם דממ"ע שהזמן גרמא פטירא איכא מצוות טובא שאין הזמן גרמא:

והסמ"ג עשין מ"ב כתב דר"ת סבר דנשים יכולות לקיים מ"ע שהזמן גרמא ולברך והביא ראיה מדאמר רב יוסף שם פרק החובל ופ"ק דקדושין דף ל"א מ"ד הלכה כרבי יהודה דסומא פטור מן המצוות עבידנא יומא טבא לרבנן מפני שהיה סגי נהור ומסתמא אם היה פטור מברכת פירות וברכת המצוות מזה לא היה עושה י"ט עכ"ל וכתב עליו הרא"ם בתוספותיו דהאי פטור ר"ל אסור והכריח הדבר וסיים דא"כ שרי לברוכי הוא חייב לברוכי ותמה היכי מייתי ראיה מסומא לנשים דסומא חייב מדרבנן ונשים לא והאריך בזה ע"ש. ומ"ש דחייבות לברך אין בדבריו הכרח וכבר אני עני כתבתי בברכי יוסף סימן תקפ"ט דמדברי הראשונים נראה להפך כמו שרמזתי שם וכן משמע נמי מתוספות קידושין כ"י ומפסקי הרשב"ץ לר"ה ע"ש. עוד יש להרגיש על הרא"ם במה שתמה על ראיה זו דסומא חייב מדרבנן וכו' והלא זו של כת הקודמין היא התוספות בר"ה דף ל"ג והרא"ש פ"ק דקדושין והר"ן שם מלבד שכ"כ הריטב"א בחידושי קדושין (שבימי הרא"ם לא נדפסו). עוד יש להעיר שהרא"ם כתב יש לתמוה היכי מייתי ראיה מסומא לנשים ורואה אני בדברי התוס' דר"ה והרא"ש פ"ק דקידושין שכתבו דאינה כל כך ראיה. והפרש גדול יש בין לשון יש לתמוה ללשון אינה כ"כ ראיה. והתוס' בחולין דף ק"י והרא"ש שם כתבו הראיה ולא כתבו הדחיה. ונראה דהתוס' והרא"ש טעמם ונימוקם עמם. דאמר לך ר"ת אם איתא דלרבי יהודה חייב סומא מדרבנן הי"ל לש"ס לפרש זה וכי סמך הש"ס דמעצמנו נאמר שחייב מדרבנן. וההיא דפורס על שמע דאמר רבי יהודה כל שלא ראה מאורות לא יפרוס לדבריהם דרבנן קאמר וכמ"ש הריטב"א בחידושי מגילה על דף כ"ד. ומרב יוסף ורב ששת דמפקי לאחרים באגדה אפשר דגם מי שהוא רשות יכול להוציא כמ"ש התוס' בר"ה דף ל"ג. א"נ כמ"ש הרשב"א בחידושי קמא דסומא אינו חייב מדרבנן ורב יוסף וראה מאורות פורס על שמע כיון שהוא דרבנן יכול לעשות ממדת חסידות ע"ש ואמטו להכי רבוואתא קמאי כתבו דאינה כל כך ראיה דיש לדחות הכי וסומא לר"י פטור לגמרי. והשתא קשה על הרא"ם דנקיט לה בלשון ויש לתמוה:

והנה הרא"ש בהביאו ראיה זו כתב בלשון זה במה היה שמח רב יוסף והלא היה מפסיד כמה ברכות ברכת ציצית ותפילין וכל ברכת מ"ע שהזמן גרמא עכ"ל והקשה עטרת ראשי מורי הרב ז"ל בספר הבהיר נחפה בכסף בביאורו להרא"ם הלכות שופר דבסומא אין חילוק בין מ"ע שהז"ג לאין הז"ג ודוקא גבי נשים יש חילוק ומשו"ה מחקו ע"ש ואני בעניי אחרי התאבקי בעפרות זהב לו נראה לי דאין למחוק הספרים. אמנם ידוע דיש במצוות חלק רב שאין מברכין עליהם כמ"ש הרשב"א סימן י"ח. וחלק גדול התלויות במקרה ולכן למדנו הרא"ש דרך קצרה דבמ"ע שהז"ג טעונות כלן ברכה ומפסידין הברכות ולישנא קייטא הוא:

וראיתי להריטב"א בחידושי מגילה שכתב וז"ל וי"א שאף בשאר מצוות הוא פוטר לסומא מעיקרו ואפילו מדרבנן כיון שלא היה ראוי לעולם לבא לכלל חיוב ובפקח ונסתמא הוא דחייב מדרבנן לפי שכבר בא לכלל מצוות כשהוא פקח ואפילו נסתמא כשהוא קטן ראוי היה לבא לכלל מצוות והא דקתני הכא לא יפרוס על שמע לאו דוקא אלא ה"ה דמפטר בשאר מצוות ואפילו מדרבנן וזו שיטת התוס' עכ"ל וקשה דהתוס' שם במגילה כתבו בהדיא דסומא חייב מדרבנן ואפילו נסתמא משנולד ומוכח דהלידה והסימוי בבת אחת ולא ראה מאורות מימיו וכן יהיב טעמא שלא יהא כנכרי ולא יהא נוהג דת יהודי כלל וטעם זה הוא גם שלא ראה מאורות מימיו. גם התוס' בר"ה כתבו דהחמירו רבנן בסומא משום דהוי מינא דבר חיובא ועוד שלא יהא נראה כנכרי וכו' ע"ש וזה מוכח דדעת התוס' דגם בסומא שלא ראה מאורות חייב מדרבנן כמבואר הפך מ"ש הריטב"א בשם התוס'. ותו שהריטב"א עצמו פ"ק דקדושין כתב בהדיא דסומא דלא ראה מאורות חייב בשאר מצוות מדרבנן ודוקא אינו פורס על שמע דאינו נהנה ודוקא קאמר רבי יהודה וזה כתב על שם ר"י בעל התוס'. ואם נפשך לדחות דכל הלשון אינו מר"י אודי לי מיהא דכתבו הריטב"א ז"ל לשיטתו של ר"י וכ"כ הרשב"א בחידושי קמא בשם התוס' דלא ראה מאורות חייב מדרבנן. גם שם בחידושי מגילה נדחק לפרש הבבלי כמו הירושלמי דמיירי ביושב בבית אפל ע"ש ומלבד שהוא דוחק עצום. הוא עצמו פ"ק דקדושין דחה באמת הבנין פירוש הירושלמי וכתב דליתא דגמ' דידן לא סבר הכי ע"ש:

וצופה הייתי להרדב"ז ח"א סימן נ"ט שכתב וז"ל תנן פרק החובל המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ומדפליג בישן ולא פליג בסומא משמע שבין שבייש הוא בין שביישוהו אחרים חייבים והרי הוא כשאר בני אדם ובגמרא מתני' דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר סומא אין לו בשת וכו' וכך היה פוטרו ר' יהודה מכל מצוות שבתורה ומשמע דמאן דפליג בבשת פליג נמי בכל מצוות האמורות בתורה וכו' וא"כ תנא דמתני' פליג על רבי יהודה והלכה כסתם מתניתין דסומא חייב בכל המצוות וכו' וא"ת דר"מ פליג ור"מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה הא ל"ק דה"ל סתם במשנה ומחלקת בבריתא והלכה כסתם. ותו כיון שסתם כרבי מאיר הלכה כמותו וכו' וכן נראה מדברי הרי"ף שהביא המשנה ולא כתב מחלקת של רבי יהודה משמע דהלכה כסתם מתני' דסומא חייב בבשת וכו' וכן כתב הרמב"ם פ"ח דתפלה הסומא פורס על שמע וכו' עכ"ל. ומ"ש דכיון שסתם כר"מ הלכה כמותו דינא קמשתעי דהכי אמרו פרק זה בורר דף ז"ד דאע"ג דרבי יוסי ור' מאיר הלכה כרבי יוסי שאני התם דסתם תנא כרבי מאיר ע"ש. אמנם קשה על הרדב"ז איך לא העיר דהרמב"ם פ"א דחובל לא כתב אלא דישן שבייש פטור ולא כתב דין הסומא ואם כדבריו דאין הלכה כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה א"כ איך לא כתב דסומא שבייש חייב והרי סתמא דלא כרבי יהודה והו"ל לפסוק דסומא חייב בבשת. ומה גם דהוא פסק דסומא פורס על שמע:

וראיתי להרב כנה"ג ח"מ סימן ת"ך הגה"ט אות ל"ב על מבוכה זו ישב דהרמב"ם והטור השמיטו דין סומא שבייש ומבייש הסומא דחייבים ותירץ דס"ל דאע"ג דמתני' דלא כרבי יהודה מ"מ הלכה כרבי יהודה מדשקלו וטרו אליביה דרבי יהודה וס"ל דלר' יהודה ה"ה מבייש הסומא פטור וישן שאני והטור משום כבוד אביו שתק וסתם כהרמב"ם זהו תורף דבריו והאריך עוד. ודבריו דחוקים דהא לא מיקרי שקלא וטריא דלא קאמר בש"ס אלא מהיכא יליף לה ר' יהודה ואין זה כדאי לפסוק נגד סתם משנה:

ואפשר לומר במ"ש הרשב"א בחידושי ר"ה על דף ל"ג בפלוגתא דרבי יהודה ור' יוסי ור"ש אם נשים סומכות רשות ותנן התם אין מעכבין את התנוקות מלתקוע ואמרו בש"ס הא נשים מעכבין ומוקי לה כרבי יהודה דאין סומכות ורבי יוסי ור"ש פליגי וכתב הרשב"א שם וז"ל דעת כל הפוסקים כרבי יוסי ור"ש וקשה לי דהו"ל סתם במשנה ומחלקת בבריתא והלכה כסתם משנה ונ"ל דמתני' דהכא לא למסתם כרבי יהודה אתא דא"כ נימא תנוקות דוקא אבל נשים לא אלא דבפלוגתא לא מיירי ותנוקות מילתא פסיקתא נקט מידי דכ"ע מודו בה. ומיהו אינו מחוור דמהכא דייקינן בר"פ המוצא תפילין דר"מ לית ליה נשים סומכות רשות מדקתני אין מעכבין את התנוקות מלתקוע הא נשים מעכבין וסתמא ר"מ אלמא מתני' דוקא קתני תנוקות ולא נשים וה"נ מוקמינן בפלוגתא דאלמא מתני' דוקא קתני עכ"ל ורבינו ישעיה בספר המכריע סימן ע"ח כתב דסתם משנה לאו כר' יהודה אלא נקט תינוקות משום דבעי למתני ומתעסקין עמהם וקשה עליו מסוגית עירובין שהביא הרשב"א. וכבר אני עני כתבתי בזה בספרי הקטן מחב"ר סימן תקי"א:

ועלה בדעתי לומר דסתם משנה הא אתמר דהיא רבי מאיר. ועוד זאת יתירה דרבי ובית דינו סתמו משנה זו וכתבוה בסתם ללמד דהלכה היא. ועתה הם שני חלקים כאשר נבאר בס"ד. והחלק הראשון דזו דעת ר"מ בזה דייקינן מדוקיא דמתני' דכיון דחביריו של ר"מ דיברו בזה יש לנו לומר דר"מ דדעתו כדמשמע מדיוקא דמסתמא בזה גילה דעתו במה שדברו חביריו והיינו דדייק בר"ה ועירובין אין מעכבין את התנוקות הא נשים מעכבין כי הדעת נותן דר"מ כל רז לא אנס ליה וגילה צדקתו בדין נשים שדברו חביריו. אמנם כשאנו באים לדון דרבי ובית דינו סתמו הכי אין לנו אלא מה שסתמו בפירוש ולא על מה שיוצא מהדיוק משום דיש לדחות דבפלוגתא לא מיירו רבי וב"ד הסותמים המשנה ולא נחתי לסתום אלא המפורש במשנה משום דשפיר מצינן למימר או דנקטה משום סיפא או בפלוגתא לא מיירי וזהו על רבי ובית דינו הסותמים. ומאחר עלות כן שפיר קאמר הש"ס במסכת ר"ה הא נשים מעכבין. והכא בסוגיין מתני' דלא כר' יהודה דפטר סומא והנה אמת נכון דמאחר דאלו דברי ר"מ ודאי שכיוין לדיוקא לדין שדברו בו זאת לפנים. ועכ"ז אנן בדידן כי אתאן לפסק הלכה ובאנו לפסוק מחמת סתם המשנה אז לא מיקרי סתם אלא המפורש בהדיא. ובזה נחה שקטה קושית הרשב"א מסוגית עירובין גם בדין סומא שבייש דלא חש הרמב"ם לסתמא דמתני' כמדובר:

אך כד דייקת שפיר לא מיתבא דעתא דאי הרמב"ם פסק כרבי יהודה הול"ל דסומא שבייש פטור וכן הטור ומ"ש הרב כנה"ג דמשום כבוד אביו הוא הרא"ש שתק לא מסתבר לכן נראה דהרמב"ם והטור פסקו כרבנן ולא הוצרכו לפרש דסומא הרי הוא ככל אדם וחייב במצוות וכמו שפסקו דסומא פורס על שמע. וסתמו כפירושו דגם לענין בשת הרי הוא ככל אדם והמבייש סומא חייב וסומא שבייש חייב. ואי הוה פטור הוו מפרשי ליה. והתנא נקט מבייש את הסומא וישן שבייש פטור לאפוקי ר' יהודה אבל הרמב"ם סמך דכבר השמיענו דסומא פורס על שמע דחייב במצוות וכן הטור. ואי הוה פטור היו כותבים דסומא פטור וכמ"ש הרמב"ם גבי גלות דס"ל דבהא ליכא סתם משנה והדרינן לכללין דר' יהודה ור"מ הלכה כר' יהודה. אך בשאר מילי דפטר רבי יהודה קי"ל כרבנן דסומא חייב במצוות וממילא חייב במלקיות ומיתות ב"ד ובהכי נתישבו דברי הר"מ והטור וגם דברי הרדב"ז דאתאן עליהו:

ומ"ש עוד הרדב"ז דרבינו ירוחם דפסק כרבי יהודה יחידאה הוא כמ"ש התוס' לתרוצי סוגיי אתו ולא לפסוק כרבי יהודה ק"ק דכתוב בפסקי תוס' במגילה דסומא חייב מדרבנן משא"כ נשים במ"ע שהז"ג דפטורות גם מדרבנן וכ"כ בפסקי תוס' קמא ע"ש וכן מוכח מספר האגודה דקי"ל כרבי יהודה כמו שיראה הרואה בקמא ומגילה ע"ש ועמ"ש במחב"ר סימן ג"ן בס"ד ועיין ביש"ש פרק החובל מ"ש על המרדכי ע"ש:

עלה בידינו דיש פוסקים כרבי יהודה דפטור מכל מצוות האמורות בתורה ורבינו ישעיה סבר אפילו בלאוין והרשב"א בחידושי קמא סבר דפטור אפילו מדרבנן ע"ש והנה אמרו בפסיקתא רבתי דף י"א והובא בילקוט צפניה והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות א"ר אחא אל תהי קורא אחפש בס' אלא בש' אמר הקב"ה מוציא אני אותה לחירות כשם שהכתבתי בתורה וכי יכה איש את עין עבדו וכו' אני הכיתי את שני עיניהם של בני שנאמר נסך ה' עליהם רוח תרדמה ויעצם את עיניהם אינו בדין שיצאו לחפשי הוי אומר אחפש את ירושלם עכ"ל. וכפי זה יש לחקור דהרי הם סומים ולדעת הפוסקים כרבי יהודה סומא פטור מכל המצוות ולדעת הרשב"א אפילו מדרבנן פטור ולדעת רבינו ישעיה פטור אף מלאוין. וא"כ נדעה נרדפה מה כח ב"ד של מעלה לדון על ביטול מ"ע ועל לעבור על ל"ת הרי הם סומים ופטורים מן המצוות:

אמנם אינה טענה חדא דרוב הפוסקים פסקו דסומא חייב במצוות מדאורייתא ועוד לכל הדברות גם לרבי יהודה בז' מצוות בני נח וע"ז וג"ע וש"ד בכלל וגזל ואינך. ותו דגם לרבי יהודה הו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ותו דמדינא לא דמי לסומא דבנ"ד הם סומים ללכת בדרכי התורה. אבל עינים להם להשתמש באור עיניהם לכל דבר ולעת"ל זהו מדת רחמיו שמוציאנו לחירות בזה דלפי האמת לא חשיב זה כסומא דיוצא בשן ועין ואינו מן הדין. ויש לרמוז בתחילת הפסוקים סוף צפניה והושעתי את הצולעה והנדחה אקבץ ושמתים לתהלה ולשם בכל הארץ בשתם בעת ההיא אביא אתכם וכו' והוא ע"פ הקדמות דלעיל ואשר הבאתי בסמוך ואכתוב בקצור. והושעתי את הצולעה שהיא בגלות כמ"ש בזהר על והוא צולע על ירכו שהם בני הגלות והם שכורים כדכתיב שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין ופירש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל בשם הרב זקנו ז"ל דכיון דשכור אל יתפלל ניצולו מהכל דהגלות ועניות מעבירין ע"ד קונו וחייב להתפלל ופטור. והנדחה מסיבת יצה"ר והוא מסית ומדיח והם כאנוסים. ושמתים לתהלה ולשם שהיו פטורים בכל הארץ שהיה בשתם שהיה להם בושה עתה ידעו שיש להם מקום פטור. בשובי את שבותכם לעיניכם שיצאתם לחירות וסומא פטור וזהו אמר ה' מדת רחמים. דמן הדין אונס יצה"ר לא שמיה אונס דיש תקון התורה ועכ"ז אמר ה' ברחמיו אשר הרעותי. וכן פיטור שכור. הרי אנו מתפללים. וגם סומא יש כמה חילוקים. ויש לרמוז יצאת ליש"ע ישע ר"ת יצר שכור עורון. יצאת ממדת הדין למדת רחמים לפי שהם עמך ונחלתך בני בחונך ובזכות המשיח לישע את משיחך דוק והארך. ואפשר זה רמז הפ' בשובי את שבותכם לעיניכם כלומר אני שב אתכם בעבור עיניכם שסמיתי כמ"ש נסך ה' עליהם רוח תרדמה ויעצם את עיניהם אמנם אין זה מן הדין רק אמר ה' מדת רחמים ועיין מ"ש אני בעניי בספר הקטן ראש דוד פ' שמות דף מ"ג בסגנון אחר בס"ד ע"ש באורך:

מעתה עט הזמיר הגיע על הבא"ר נבואת ישעיה סימן כ"ח הניתנין למעלה ונקדים מ"ש פ"ק דמגילה לשאר עמו שמשים עצמו כשירים ולגבורה שמתגבר על יצרו משיבי מלחמה שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. עוד נקדים אשר שמעה אזני מעט"ר אמ"ן שפירש הרב הגדול מהר"י רוזאניס ז"ל כונת הפ' והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין דאז"ל חסד עשה שישהא אכילת הכלב בתוכו ג' ימים ואמרו שלפי שקשים מזונותיו כ"י הפליא חסדו. וכתיב והיה ה' עם השופט דכאשר השופט ישים מעייניו לשפוט צדק ה' יאיר עיניו לירד לעומק הדין וז"ש והכלבים עזי נפש צועקים תמיד על עסקי לגימא. לא ידעו שבעה שהקב"ה עשה שיהיו שבעים ג' ימים. כל קבל דנא המה רועים שופטי ישראל לא ידעו הבין מ"ש והיה ה' עם השופט. וכתבו התוס' פ"ג דסוטה עמ"ש הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם זה ת"ח דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא שאינו חוטא דסתם ת"ח גדול מהרהר בד"ת תדיר. וז"ש ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי רמז שתשרה השכינה ולצפירת תפארה בחינת אור מקיף המסבב לצדיק לשאר עמו לענוים. ולרוח משפט ליושב על המשפט כדכתיב והיה ה' עם השופט דישפיע עליו רוח חכמה לכוין אל האמת וז"ש ולרוח משפט ליושב על המשפט ורוח נכון יחדש בקרבו. ולגבורה וכדי להתגבר על יצרו כי מי שהוא עניו מכניע היצר הרע ועוד משיבי מלחמה שחוזר על לימודו ומשיב מה שנשא במלחמתה של תורה השב ישיב ומהרהר תדיר אז ולגבורה מתגבר על יצרו:

ואמרו פ"ק דבתרא אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כלו מן הדין אמר רבש"ע בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת ג"ע בראת גהנם בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך ופירש"י דהם אנוסים ביד יצה"ר מאי אהדרו ליה חברוהי האף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקב"ה יצה"ר ברא לו תורה תבלין. ואמרו בשילהי נדרים על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי על שלא ברכו בתורה תחילה ופירש הר"ן בשם רבינו יונה שהיו עוסקי תורה ואינם מחשיבים אותה שתהא ראויה לברך עליה ע"ש. ובזה אדרבא עוד יוסיפו צרה בלימודם ויתרבה היצה"ר ועי"ז באו לכל העבירות כמו שהארכנו בעניותנו במ"א. ובזה נבא אל הביאור אחר שאמר לגבורה משיבי מלחמה השערה שמהרהרים תמיד בלימודם ובזה ניצולים מיצה"ר כמ"ש. אמר גם אלה ביין שגו שהיא התורה שנקראת יין כדכתיב ושתו ביין מסכתי הם שגו שלא למדו. ועי"כ ובשכר היצה"ר המשכר ביין חמר כלו מר תעו ששלט בהם יצה"ר על עזבם התורה והיו סוברים שהם אנוסים מהיצר הרע ופטורים מן הדין כמו שחשב איוב ולא צדקו דהי"ל ללמוד תורה וניצולים. כהן ונביא שגו בשכר היו לומדים תורה עכ"ז שגו בשכר בשכרות היצה"ר וכ"ת הלא התורה מצלת מיצה"ר לז"א נבלעו מן היין כלומר נשחתו מהתורה תעו מן השכר והיינו שע"י שעוסקים בתורה ולא היו מברכין עליה שאינם מחשיבין אותה אדרבא הלימוד הזה היה בעוכריהם להגדיל היצה"ר והם סוברים שהם אנוסים ביד היצה"ר שכבר למדו ולא הועיל וז"ש תעו מן השכר ולא רצו להבין כי אדרבא הם פשעו בלימודם. והתורה שמצלת היא תורה לשמה ותהא חשובה אצל לומדיה ואז מצלת מיצה"ר א"נ תעו מן השכר שהם שכורים מן הצרות ושכור פטור כמ"ש בעירובין דף ס"ד ותעו כי הוא פטור מתפלה דוקא. ועוד שגו ברואה שהקב"ה העצים עיניהם וסומא פטור מכל המצוות פקו פליליה כשלו במשפט. כלומר דר"י יליף מדכתיב אלה המצוות והחקים והמשפטים מי שאינו במשפטים אינו במצוות וחקים והם כשלו במשפט דההקש הזה הוא דוקא למשפטי התורה לא על ז' מצוות בני נח וזהו על פי שיטתם אך יש כמה תשובות דאין לפוטרם מדין סומא כמדובר. א"נ פקו פליליה דטעמא דר"י דמקיש מצוות וחקים למשפטים והם שופטים:

ובזה נבין פ' ריש צפניה והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם האומרים בלבבם לא יטיב ה' ולא ירע. הכונה כמ"ש בפסיקתא אחפש אשחרר במה שסמיתי עיניהם ויוצאים תחת עין שהעבד יוצא לחירות. אמנם זהו מרחמיו יתברך כי אין סמיון זה כמו דין סימא עין עבדו שיוצא לחירות. ואדרבא זהו להודיע רחמיו שעושה לפנים משורת הדין ואין לטעון דסומא פטור מכל המצוות מדאורייתא ומדרבנן כמ"ש הרשב"א דאין זה כמו הסומא מאחר שהוא נהנה ומשתמש בעיניו כמו הבריאים ועוד טענות רבות כמש"ל. ולכן בהגלות נגלות רחמיו שאמר אחפש את ירושלם אמר ופקדתי על כל האנשים שסמכו על זה דכתיב ויעצם את עיניהם. הקופאים על שמריהם אשר פשעו קודם והו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס. האומרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע כי הם סומים ופטורים מכל המצוות וטעו מדרך השכל ופקדתי עליהם:

אתאן לחלוקת גדר . שהבעל תשובה בפרט צריך לעשות סייג וגדר לבל יכשל באיסור עצמו וכאשר רז"ל תקנו שניות לעריות ואמר רבא ביבמות דף ך' דקרי להו איסור קדושה קדש עצמך במותר לך. וכתב הרמב"ן בפירוש התורה פ' קדושים על מה שאמרו בספרא קדושים תהיו פרושים תהיו שהפרישות היא המוזכרת בכל מקום שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ומאכלות האסורים והתירה לקחת לו אשה ואכילת בשר ויין וא"כ ימצא מקום בעל תאוה להיות שטוף בזמת נשיו הרבות ולהיות בזוללי בשר וסובאי יין וידבר כרצונו ויהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחר שפרט מאסורים שאסר אותם לגמרי וציוה בדבר כללי קדושים תהיו פרושים תהיו מן המותרות והאריך בזה ע"ש ואם לכל אדם מישראל אזהרה שמענו קדושים תהיו. הדברים ק"ו לבעל תשובה אשר לפנים הרבה אשמה ראוי לו לקדש עצמו במותר לו ולעשות גדר וסייג לבל יחזור ויכשל באיסורים:

ובזה נבא לרמוז זה בפ' פ' תצא. כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה. וזאת לפנים כתבנו בעניותנו דרך רמז בכתובים הללו בספרי הקטן ראש דוד על הסד"ר בס"ד ועתה אומר בסגנון אחר בקצתן בעזרתו יתברך. ונקדים מ"ש בריש אבות דרבי נתן עשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו אדם הראשון עשה סייג לדבריו תורה עשתה סייג לדבריה וכו' איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו הרי הוא אומר ויצו ה' על האדם מעץ הדעת טוב ורע אל תאכל ממנו לא רצה אדה"ר לומר לחוה כדרך שא"ל הקב"ה אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב"ה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו שרצה לשמור עצמו ואת חוה מן העץ אפילו מנגיעה. וקשה דשם בסמוך אמרו באבות דר' נתן כשנגע הנחש בעץ וכו' מי גרם לנגיעה זו סייג שעשה אדה"ר שסג לדבריו. מכאן אמרו אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע עכ"ל. והדבר פשוט דודאי יפה עשה אדם הראשון שעשה סייג אמנם היל"ל זה ציווי ה' ואני עושה סייג על הנגיעה ובזה לא היתה חוה טועה. ומצד זה יצא תקלה וזהו שסיים אל יוסיף אדם על דברים ששומע כלומר לומר התוספת בשם האומר. והרב תורת חיים בשיטתו לסנהדרין והרב כלי יקר בפירושו כתבו זה מדנפשייהו ולא זכרו הרבנים הנז' דתניא כוותיהו באבות דר' נתן:

ואחר זמן רב בא לידי ספר בנין יהושע פירוש על אדר"ן ומס' קטנות וראיתי שכתב כמ"ש בשם המפרש והוא פירש דיצא תקלה מפני שאדה"ר עשה סייג גדול יתר מאד והסייג צריך שיהיה קטן ומייתי מהמדרש שאמרו בענין זה שאדה"ר עשה הסייג גדול וצריך שלא יעשה הגדר על העיקר ובזה פירש דברי אבות דרבי נתן ע"ש באורך ולי הדל אינו מחוור חדא דלשון אדר"ן בסוף שלא יוסיף אדם על דברים ששומע לא מוכח הכי. ותו אם אדה"ר לא עשה כהוגן דהסייג הוא יתר מן העיקר איך ברישא מייתי שאדה"ר עשה סייג לדבריו וכללו בהדי הקב"ה והתורה ומשה רבינו ע"ה והלא אדה"ר לא טוב עשה סייג שהיה יתר גדול על מה שציוה ה'. ובשלמא כפי תירוץ הראשון דהקפידא היא על שלא אמר דהנגיעה היא סייג ותוספת. נמצא שהסייג הוא כהלכתו אלא שלא אמר דזה תוספת ושפיר מייתי מאדה"ר שעשה סייג. אלא אי אמרת דהסייג היה גדול וכן לא יעשה אמאי הזכירו עם הקב"ה והתורה וכו'. הלכך נ"ל דהעיקר כמו שכתב המפרש וכמו שכתבנו בעניותנו ונראה דגם לאבות דר"ן אין לעשות סייג גדול הרבה דלא מצו למיקם. אך סבר דסייג הנגיעה איננו גדול. ואפשר דרך צחות לרמוז פ' כלו סג יחדיו נאלחו מי שעושה הרבה סייג רובו ככלו יחדיו נאלחו העיקר והסייג נאלחו אבל צריך לעשות סייג כי אין עושה טוב אין גם אחד חלק אחד סייג:

אמור מעתה אפשר לרמוז בפ' הנז' על בעל תשובה דקודם נשתבש ויהיב שבשי"ה להריס"ה גופו ונפשו ורבה העזובה וחילל אבריו לעשות בהם הרע. ועתה הוא שב בתשובה עושה חדשות לגרש הסט"א השוכנת בקרבו ונהרסו האברים וישוב ויבנה חרבות. וז"ש כי תבנה בית חדש בתי הנפש והלחשים. אנכי מצוך ועשית מעקה לגגך שתעשה גדר אבל לא יהיה גדול הגדר מהעיקר רק יהיה כמו מעקה לגג דמסתמא הוא הקטן המעקה מהגג וכך הדבר יהיה בסייגים אשר תעשה כי מעטו וגם יהיה ניכר העיקר והסייג כמו מעקה וגג ולא כאדה"ר שהסייג אמרו בשם ה'. וכי תימא הרי איכא בל תוסיף ויש לנו דין שלוחים לקיים המצוות ואם שינה השליחות בטל. הן לא צדקת אענך דכתב הראב"ד דבל תוסיף ליכא בלאוין שהאדם עושה סייג שלא יגע באיסור וכתבו הפוסקים דאם השינוי לתועלת המשלח השליחות קיים וז"ש ולא תשים דמים בביתך כלומר הסייג הזה כדי שלא יכשל במצוות ומפורש שזהו הסייג וז"ש כי יפול הנופל ממנו ר"ל שאם לא תעשה סייג תפגע באיסור משא"כ בסייג אם יפול הנופל ממנו יהיה מן הסייג ולא תפגע בגוף האיסור. לא תזרע כרמך כלאים דצריך להיות נקי וצדיק ולא יעשה מצוות ותלמוד תורה וידבר לשון הרע. יתן צדקה ויחלל שבת ילך לבית הכנסת וידבר שם בתוך פסוקי זמרה וכיוצא כי זה כלאים. ור"ת כלאים. כבוד לשון הרע אכילה יוהרא מחלקת .

כבוד משנה שלימה שנינו הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ובקשת הכבוד בא מהגאוה וגסות הרוח אשר בקרבו ולכך מקפיד על הכבוד וכל מי שאינו מכבדו כראוי יורד עמו עד לחייו ועונשי הגאוה רבו ותסגי שהוא כופר בעיקר ואינו קם בתחיית המתים איך יבקש כבוד המלא חטאות ועונות וכשהוא יוצא מפתח ביתו כרוזא קרי בחיל דא הוא עבדא דמריד במאריה וכו' והוא הולך כמו ש"ר נחש"ב. ואם יקיים המצוות כדי שיכבדוהו וכל מאוייו על כבודו. אותן המצוות שעשה שולטת בם הסט"א ובורחת הקדושה ממנו:

לשון הרע כבר אמרנו וענינו כמה פעמים דלשון הרע חמיר כע"ז ג"ע ש"ד ויש לו פירות ולה"ר הוא אף דמדבר אמת כמ"ש הרמב"ם ז"ל והמקובלים כתבו דהגלות המר והארוך הזה כנגד הלה"ר לתקן מה שדברו אבותנו לה"ר ונמצא מעכב הגאולה וכדאי בזיון וקצף ואמרו עד היכן לה"ר כגון דאמר איכא נורא כי פלניא דשכיחי בשרא וכוורי ובזה פירש מורינו הרב מהרא"י ז"ל חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני:

אכילה ראש לחולי אשר יעשה מרזחים ומשתאות וכל עסקו בתאות העה"ז מוציא ימיו ושניו וכל מעייניו. ואמרו במדרש עד שאתה מבקש שיכנסו ד"ת בגופך בקש שלא יכנסו מעדנים בתוך מעיך ופירשנו בעניותנו ונוסיף נפך בס"ד כי הנה כתב האר"י ז"ל וגוריו כי בחול כל מה שאדם אוכל יתר מצרכו הכל הולך לסט"א ונותן כח לסט"א ואז יתגבר היצר הרע להחטיאו בכל תקף ואפילו בשבת מה שאוכל ומתענג צריך שיכוין שיהיה לכבוד השבת וז"ש ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם כלומר קדש אפילו לכם להנאתכם באכילה ואכילה יהיה לכבוד שבת דוקא. וכתבו המפרשים דטעם גלות מצרים היה להכניע הגופות בעבודת פרך כדי שיזדככו ויהיו ראוים לקבל התורה. ועתה גלות זה הארוך הוא כי הקב"ה ילמדנו תורה ולזכך החומר הוא זה הגלות המר והארוך שעתידין אנו לזכות למעלה עליונה ללמוד תורה מפיו. ואפשר שזכ"ה טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף הכונה טוב לי כי עוניתי בגלות מצרים ובגלות זה למען אלמד חקיך וכי תימא גלות מצרים קי"ז שנה שני השעבוד. וגלות זה ארוך מאד לז"א טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ואינו דומה שאנו בטוחים ללמוד תורה מפיו יתברך ויש יתרון גדול ללמוד מפיו מאשר למדנו מהסרסור. והיינו דאמרינן בנדרים דף מ"ט רבא אמר מאן חולין רבנן רבא לטעמיה דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי קצירי ממש מריעי רבנן ופירש המפרש חולין רבנן שעוסקין בתורה ואינם נהנים מן העולם ובאים לידי חולי וה"ט שהתורה אינה מתקיימת בגוף שהולך אחר אכילה ותענוגות בני אדם וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות ת"ת אין ד"ת מתקיימים בלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה. והשתא א"ש מ"ש במדרש עד שיבקש אדם שיכנסו ד"ת וכו' דבהיותו מתעדן הא גופא קשי"א ואינו כלי מחזיק התורה ועל כן צריך לבקש רחמים שלא יכנסו מעדנים ובעיא צלות"א כי הגוף אזיל לחומר"א מתוך חומ"ר שבו רודף אחר המעדנים והתורה בורחת שאינו כלי העשוי לנחת. ומזה הקיש"ה וראה לכל תאוות גופניות כי הכל הבל ושלוחי היצה"ר לבטל התורה ועבודת ה':

יוהרא מי שלומד ומקיים מצוות להתיהר ואינו לומד ועושה מצוות לשם שמים אלא להראות לבני אדם שהוא לומד ועוסק במצוה. זר מעשהו כי מלבד שאין לו שכר אלא ענש יענש כמשז"ל דאשה אחת היתה אומרת שהיא בתענית ונענשה בגהינם על זה:

מחלקת בית שיש מחלקת הוא משכן הסט"א כמ"ש בגיטין דף נ"ב ע"א דשמע ר"מ ווי דאפקיה ר"מ לההוא מביתיה וכבר רז"ל הפליאו לדבר בענין המחלקת וקרח יוכיח. וכלפי זה הרחיבו רז"ל על השלום ואמרו לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום ואפשר דהתורה נקראת ברכה כמ"ש אם ברך תברכני בתורה וידוע כשבאו להר סיני ויחן שם כאיש אחד ואז זכו לתורה. וז"ש לא מצא כלי מחזיק התורה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עז לעמו יתן עז שהיא התורה כאשר ה' יברך את עמו בשלום אז זכו לתורה וכמו שפירשו הראשונים כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו כאשר יתפרדו כל פועלי און שהם במחלקת כי חבור עצבים אפרים הנח לו:

הנה כי אם יש בו אחד מאלה לשון הרע גאוה הולך אחר תאוות יוהרא מחלקת וכיוצא בהם והן בעודנו מחזיק בטומאתו מקיים מצוות הוא כלאים וזה רמז לא תזרע כרמך כלאים התורה והמצוות שנמשלו לכרם וענבים לא תזרעם כלאים פן תקדש תוקד אש המלאה סט"א מלאה מעושק הזרע ותבואת הכרם התורה שלא לשמה והמצוות יהיו בחלקו של טורף. ואמר:

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו אמרו שהשור מעלה גרה וסובר החמור שהוא אוכל ויש לו צער וכתב הרב החינוך דאין למנות שני אנשים במינוי והם רחוקים בטבעם והנהגתם שאף בב"ח הקפידה תורה משום צער ב"ח לא תחרוש שיש להם דאגה גדולה לשכון עם מי שאינו מינם. ומזה ישא ק"ו שלא לצער הנשמה כי בכל עידוני העה"ז וכיוצא יש צער לנשמה ואם נצטוינו בצער ב"ח ק"ו שלא לצער הנפש חלק אלוה ממעל והוא מוסר גדול אם בעל נפש אתה. ואמר:

לא תלבש שעטנז וכו' ודין כלאים הוא אפילו עשרה מצעות זה על זה אסור ובגד שאבד בו כלאים אפילו חוט אחד הרי זה אסור ומזה נקח מוסר השכל לבגד הנעשה מתורה ומצוות שאם נתערב כל שהוא מיוהרא ופניה וכיוצא הרי זה אסור משום כלאים. ולכן:

גדילים תעשה לך שתשתדל להתגדל בתורה ובמצוות ותמיד יהיו בין עיניך הציציות דציצית גימט' תרי"ג להשתדל שתהיה מסובב במצוות על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה לעוה"ב והוא לבוש הרוחני של התורה ולבוש הרוחני של המצוות. ואמר על ארבע לקשר הגוף עם נר"ן לעשות החומר צורה. ואפשר דזהו רמז ונרגן מפריד אלוף מי שבעונותיו הנפש והרוח עושה אותם גוף ומפרידן מהנשמה וזהו ונרג"ן ר"ת נפש רוח גוף נשמה שמכניס הגוף בין נפש רוח לנשמה מפריד אלוף כי העיקר לקשר נר"ן והגוף עמהם דהנשמה אינה חוטאת ומסתלקת ומפריד נ"ר מהנשמה ומכניס הגוף בתוכם הוא מפריד אלוף ולכן גדילים תעשה לך על ארבע והם רומזים לכנפי כסות הרוחני:

הבא נבא לחלוקת נדיבות כי הנדיבות הוא מסטרא דקדושה והכיליות הוא סט"א והוא בחינת דין קשה. ושמעתי מהרב עיר וקדיש כמהר"ר גדליא חיון זצ"ל שזה היה מתפלל דהע"ה ורוח נדיבה תסמכני שהוא מהקדושה. ומצוה גוררת מצוה דמי שהוא נדיב משתדל שיתנדבו אחרים כמש"ה בישעיה סימן ל"ב ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום. ואפשר כמ"ש במדרש דאבא יודן רמאה היה ממתין שיעשו כל הקהל נדבה ואח"כ היה עושה כנגד כל הקהל וז"ש ונדיב נדיבות יעץ שנותן עצה שהקהל יעשו נדיבות. ואח"כ והוא על נדיבות יקום שעושה כנגד כל הנדיבות וקרו ליה אבא יודן רמאה שהיה מרמה במצוות:

א"נ דאמר ר"א גדול המעשה יותר מן העושה והטור כתב שהמעשה שכרו כעושה וכתבו המפרשים דסובר הטור דהמעשה והוא ג"כ מן הנותנים אז גדול המעשה מן העושה אבל אם הוא אינו עושה רק מעשה אחרים שכרו כעושה וז"ש ונדיב שהוא עושה משלו וגם מעשה אחרים וזהו נדיבות יעץ. אז שכרו והוא על נדיבות יקום הוא לעילא מכל הנדיבות כי שכרו יותר גדול מן העושים כיון שהוא עושה ומעשה כמדובר:

א"נ אפשר לרמוז במ"ש בשוח"ט שהקב"ה זורע המצוות וכתב הרב מהר"י דוד ז"ל דמז הדין אין הקב"ה חייב ליתן הפירות דהמשתמש בפקדון והרויח אינו חייב ליתן למפקיד הריוח כמ"ש מור"ם סימן רצ"ב וחוב שעכבו והרויח אינו חייב כמ"ש בש"ע סימן פ"א אלא שהקב"ה מחסדו נותן גם הפירות עכ"ד. וכ"ש דהכא אינו חוב ואינו פקדון דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ועוד כי הכל צדקה וחסד מאתו יתברך כמ"ש הרמב"ן ז"ל על פ' וצדקה תהיה לנו ע"ש וזה רמז והוא על נדיבות בדבר הנוסף על הנדיבות שהם פירות יקום יהיה לו קימה שאוכל פירות בעה"ז:

ובזה נבא לבאר מאמר ילקוט ע"פ קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כתוב בה"א ולמה קורין תבואתו בוי"ו שאין אנו אוכלין אלא מן התבואה אבל הקרן קיימת לעה"ב ולא נברא העולם אלא בזכות ישראל שנאמר ראשית תבואתה וכתיב בראשית ברא אלהים עכ"ל וצריך ביאור. ואפשר כי הנה כתיב לעיל זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה קדש ישראל וכו' ופירש מורינו הרב מהר"י הכהן ז"ל במאי דקי"ל דהאיש אינו יכול לכוף את אשתו להוליכה בדרך מסוכן ולא במקום שאין מצויין מזונות וזהו שבח ישראל דהקב"ה מחזיק להם טובה מענותנותו ומעלה עליהם כאלו עשו חסד והיינו דקאמר זכרתי לך חסד נעוריך והוא לכתך אחרי במדבר מקום מסוכן מנחשים ועקרבים ועוד בארץ לא זרועה שאינם מצוים מזונות עכ"ד. והשתא הכתוב מיירי שאנו ישראל בסוג אשה וע"ז אמר קדש ישראל לה' שנתקדשו במצוות וקבלו קדושין מה' יתברך כמשז"ל ויש להם פירות שזורעם הקב"ה והם ראשית תבואתה בה"א של הכלה הכלולה ישראל כי כלת"ו היא כ"י. וע"ז אמר למה קורין תבואתו בוי"ו לומר שהפירות של הקב"ה שע"פ הדין הפירות שלו כמו שכתבנו דבין חוב בין פקדון הריוח שלו. וכמו שישראל עשו חסד אשר ממדת טובו מעלה עליהם שעשו חסד כן הקב"ה עושה חסד לתת לאיש פירות המצוות שאינו חייב כאמור. ואתא קרא לומר דדוקא הפירות אוכלים והקרן קיימת לעה"ב וא"כ לא דמי אפילו לחוב ולא לפקדון דבעה"ז אין להם שום דבר וזהו חסד גמור ולכן קרי תבואתו בוי"ו והיא של הקב"ה ונותנם לישראל ונמצא שאין ישראל אוכלים שום דבר ממעשיהם כי שכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ואמר ולא נברא העולם אלא בשביל ישראל וכו' כי בזה יובן הכתוב קדש ישראל לה' ומפני שהם ראשית ונברא העולם בשבילם וגם הלכו אחריו במדבר לזה תבואתו שהם פירות המצוות נותן להם מפני שהם תבואתו ומן הדין לא זכו בהם ודרך מתנה נתונים נתונים המה:

ובזה יובן הכתוב זרעו לצדקה וקצרו לפי חסד דאתם זורעים הצדקה אבל קצרו ותאכלו הפירות מתורת חסד שהקב"ה נותן לכם מתנה שאינו מן הדין. ואפשר שזכ"ה מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. הכונה מה רב טובך לפנים משורת הדין אשר צפנת ליריאיך על פירות המצוות וכתב רבינו האר"י ז"ל דגרסינן אוכל מפירותיהם בעה"ז דמקצת הפירות אוכל והשאר לעה"ב. וז"ש מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך לעה"ב חלק מהפירות ומה שאוכלים בעה"ז הפירות הוא טוב לפנים משורת הדין אבל מה ר"ב טובך שצפנת גם לעה"ב אף שכבר פעלת בעה"ז ממדת טובך. וזהו נגד בני אדם שלפי הדין אינו חייב אם הרויח בפקדון או בחוב אבל זהו מה רב טובך:

ואפשר לרמוז בזה פ' צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה"א נותן לך הכונה שהצדקה היא סמא דחיי דהפירות אוכל בעה"ז והקרן לעה"ב וגם מקצת הפירות וז"ש צדק צדק תרדוף. למען תחיה אוכל פירות בעה"ז. וירשת את הארץ הקרן לעה"ב אשר ה"א נותן לך מקצת הפירות לעה"ב וזהו מתנה דאינו חייב מן הדין:

א"נ אפשר שכתב רבינו אפרים וירשת אותיות ותשרי שיתן צדקה כדי שיחתם לחיים עכ"ד ז"ל. ואפשר כפי דרכו שע"י הצדקה מהפך מדה"ד למדת רחמים כמשז"ל ואותה אנחנו מבקשים בימים האלו וכן יעשה באלול ותשרי וזה רמז וירשת ותשרי לרמוז לאלול. וידוע דהתשובה נקראת צדק וז"ש צדק תשובה צדק צדקה תרדוף באלול ותשרי למען תחיה כי הצדקה מהפכת מדת הדין למדת רחמים. וירשת הקרן קיימת לעה"ב:

א"נ במ"ש פ"ק דבתרא רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד א"ר יצחק שממציא לו מעות לעשות צדקה. ור"נ בר יצחק אמר ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות עמהם צדקה כדי לקבל עליהם שכר לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע אפילו בשעה שכובשין את יצרם ומבקשים לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו שכר עליהם. ואני עני פירשתי בספר הקטן ראש דוד על הסדר דפליגי רבי יצחק ורנב"י בפלוגתא דר"מ ור' יהודה דרבי יהודה סבר דישראל אינם נקראים בנים אלא כשעושים רצונו של מקום והצדקה מטעם שהם בנים כדאמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס שם פ"ק דבתרא וא"כ כשאינם בנים דאינם עושים רצונו של מקום אין יכולים לעשות עמהם צדקה והכי סבר ר"נ בר יצחק ולכך דריש דממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות צדקה דאז הם בנים והצדקה מצוה ונוטלים עליה שכר. ורבי יצחק סבר כר"מ דבכל גונא איקרו בנים ושרי לעשות עמהם צדקה לכן דרש שממציא לו מעות לעשות צדקה יחיה למי שיהיה צדקה היא זהו תח"ד הלא מראש בסד"ר דברתי.

איכו השתא אמינא מילתא דאיכא למידק דאמאי לא פריך ור' יצחק מאי דריש בהאי קרא דירמיה ותו למ"ש הרשב"א בתשובה והבאתיה שם בראש דוד דאף ע"ג דקי"ל ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה הכא דדייק קראי כר"מ הלכה כר"מ. והשתא לפי פירושנו האמור נמצא דרבא סובר כרבי יהודה ודריש להאי קרא דירמיה הכי. וא"כ אית לן תרתי דבעלמא ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ותו דרבא דהוא בתרא סבר כרבי יהודה והלכה כבתראי. ואין לומר דהך פלוגתא דר"מ ור' יהודה היא באגדה ובכי הא לא נאמרו כללי התלמוד חדא דנ"מ טובא לדינא לעשות צדקה. ואם נפשך לומר מ"מ הרי הרשב"א אתי עלה מצד הכלל והוקשה לו דר"מ ור"י הלכה כר"י ומשני דקראי דייקי כר"מ ועל זה מצאה החקירה מקום לנוח דאית לן נמי הלכה כבתראי כדאמרן:

ויראה דדרשת רבא יש מקום להעמידה כר"מ והוא דלר"מ הכל נקראים בנים ויכול לעשות צדקה לכל אחד אשר בשם ישראל יכונה. אמנם אם אינו עושה צדקה כי אם לשאינם הגונים דוקא ואינו עושה צדקה עם ההגונים ויראי שמים האי ודאי אינה נחשבת צדקה. ואפשר דהכי דריש רבא דאמר ירמיה רבש"ע אפילו בשעה שכובשין יצרם ומבקשים לעשות צדקה כלומר שאינם כובשי יצר לעשות תשובה אלא לפרט זה לעשות צדקה ולהוציא ממון והם במרדם על עונותיהם הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים שלא יעשו צדקה עם ההגונים אלא דוקא עם שאינם מהוגנים שהם רשעים כמותם ואוהבים אותם ולהם עושים צדקה ובכי האי גונא אינם מקבלים שכר. ונמצא שהם כופים יצרם והיצר קשור עמהם וז"ש ויהיו מוכשלים שיהיו עם יצה"ר הנקרא מכשול גם בצדקה שרומז לפניך כמ"ש התוס' שלא יעשו צדקה אלא לבני אדם שאינם מהוגנים ובכי הא מודה ר"מ שצדקה כזו כלא חשיבא. אבל אם עושה צדקה עם כל אדם בין הגון בין שאינו הגון הנה שכרו אתו דהכל נקראים בנים וזהו סברת רבי יצחק דאמר ממציא לו מעות לעשות צדקה. ומשו"ה לא פריך הש"ס ורבי יצחק מאי דריש בקרא דירמיה דנקל הדבר לומר דגם הוא דרש כרבא. אך בחלקו"ת ישית למו להני אינשי דירמיה. ורבא אתי נמי כר"מ וכדאמרן. וז"ש צדק בעבור הצדקה שעשית תמצא צדקה כרבי יצחק וזהו כפל צדק צדק כמ"ש רודף צדקה ימצא צדקה ולכן נקט תרדוף לרמוז מאי דכתיב בכתובי רודף צדקה ימצא צדקה כמ"ש ליכא מידי דכתיב בנביאי וכתובי דלא רמיז באוריתא. וטעמא דהצדקה מטעם בנים ובנים נקראו בכל אופן ושני ראיות בדבר אחת מ"ש גאון עזנו הרב פרשת דרכים דממתים שהחיה יחזקאל דלא היה בהם לחלוחית מצוה משם ידעינן דנקראו בנים בכל אופן דתחיית המתים הוא מטעם בנים. וזאת שנית דמתנת א"י היא מדין בנים כמ"ש הרב הגדול מהר"ש אלגאזי ז"ל ובא"י היה בכלל שבט דן דהיה פסל מיכה. וז"ש צדק צדק תמצא צדקה כאמור כי כלם בנים בכל אופן. והראיה למען תחיה תחיית המתים שהוא מדין בנים ורמז מתים דיחזקאל דמשם מוכח דבכל אופן נקראו בנים. ועוד וירשת את הארץ וגם מא"י מוכח שהם בנים בכל אופן:

א"נ אפשר דרך דרש דמאי דלא פריך הגמ' ור' יצחק מאי דריש בקרא דירמיה היינו שהדבר פשוט דר' יצחק לא יאמר כרבא שלא יקבלו שכר עליהם אלא הוא שלמות הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת רחמים לא יהיה להם דנהי דמקבלים שכר על צדקת שאינם הגונים אבל לא אלימא להפוכי מדה"ד למדת רחמים וזה היה רצונו של ירמיה הע"ה שתשלוט מדה"ד עליהם כמ"ש בעת אפך עשה בהם אבל לעולם דשכר יש. וז"ש צדק צדק תעשה צדקה מעולה שבצדקות והיינו לעניים הגונים יראי ה' כי אז מלבד שכר מצוה מהפך מדת הדין למדת רחמים ומתבטלות גזרות רעות וז"ש למען תחיה:

א"נ אפשר ונקדים מ"ש חכמי המוסר כי מצות ודוי הוא מ"ע מן התורה ותכף המקטרגים בדלים הימנו כמ"ש בזהר הקדוש אך צריך שיבין מה שמוציא מפיו ולא יאמר ודוי ולבו בל עמו וזה פירשו הראשונים על חטא שח"ל בודוי פה כלומר פה לבד מבלי לב כי הלך חשכים ולבו בל עמו בשוק"י האיש ירצה ברחובות ובשוקים על פני כל המרתף סחורו"ת כאור"ב ובמקום מצוה עבירה היא בידו. וישים אל לבו במקום שמר"ה מצות המלך ויכנע מאד ופיו ולבו יאמרו דברי וידוי בחר"ט אנוש ובמי שעבר מצות המלך שהוא במיתה ובוכה ומתחנן אולי ירחם עליו. ויתר על כן מאד מאד יחרד לבו והלך בצערות מדהרות דהרות בבכי יבא ובתחנונים. וידוע דהתשובה נקראת צדק כמשז"ל. ועד"ה הנה נכון כי תשובה היא תשוב ה' ואם זכה לתשובה עליונה הוא ה' עילאה ששם בחינת לאה וז"ש צד"ק צד"ק תרדוף וא"ש ההי"ב:

ולפי הפשט צדק צדק היינו תשובה בפה בודוי ותשובה בלב תרדוף כמ"ש ושוב יום אחד לפני מיתתך למען תחיה וירשת את הארץ לעולם הבא:

נמשך לזה נבין מאמרינו אחינו לא נאמר באנשי נינוה וכו' דיש לדקדק מה כונת אומרו אחינו ולהבין מ"ש ובקבלה הוא אומר וכבר אני עני כתבתי בזה בקונטריס דברים אחדים דף קס"ד ע"ש. ועתה בעניותי אומר גרגיר קטן. והוא דכתב הרמ"ע ז"ל דהגוים אין להם תשובה וענין נינוה היינו למען האריך להם לבד וכן בדין דב"נ ז' מצוות יש להם ואי אמרת דיש להם תשובה ח' מצוות הם. אך סבר התנא דהגם דאנשי נינוה גוים מ"מ לא נכתב וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה אלא לקחת מוסר השכל לישראל כי העיקר הוא המעשה לשוב מחטאנו. וז"ש אחינו כלומר ידעתי כי אחינו אתם ישראל קדושים ולנו יש תשובה ולא לנינוה כי הם ככל הגוים. מ"מ אני אומר לא נאמר באנשי נינוה וכו' אלא שגדולי ישראל יקחו מוסר ויוכיחו לעם שעיקר התשובה הוא באמת בלב ונפש. אבל לא שאני לומד משם דבישראל צריך מעשה ח"ו כי הרהור תשובה סגי כמ"ש האומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת לא נצרכא אלא לומר שהתשובה תהיה בלב ובקבלה אומר קרעו לבבכם ואל בגדיכם הרי דהכל תלוי בלב שתהיה התשובה בלי פניה. ומ"מ נכתב באנשי נינוה ללמד יצא למי שהתשובה שלו כי צריך שתהיה באמת:

הדרי בי פרק הנושא ויניקהו דבש מסלע כתב במאורות נתן כי דבש הם הדינים ממותקים ובתשובה ממתק הדינים וזה מרחמיו יתברך שאמר יעשה תשובה ויתכפר. וזהו מסלע ה' סלעי ומצודתי. ושמן ר"ת שמירה מצוות נדיבות שהם יסוד דרושינו מחלמיש צור כי משם יוצא מים והוא חסד כמ"ש במ"ן כי במוטב תלתא יטה אליו חסד. ויניקהו דבש תורה להגביר המ' איש חי המשכיל שר וגדול תנצב"ה מסלע מחמת הסלע פזר גדול מעותיו שנתן ונותנים לחכמי ישראל ויש לו חלק עמהם בג"ע והוא יתפלל על כל זרעו זרעא מעליא בני עליה יחיו דגן. ורומז לעת"ל נזכה לשמוע תורה מפיו יתברך דבש תורה מסלע הקב"ה כמ"ש ה' עז לעמו יתן. ויבנה בה"מ הנקראת סלע כמו שדרשו ויקם על סלע רגלי זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ויתגדל ויתקדש שמי"ה רב"א (לפ"ק תקנ"ח) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. בילא"ו: