אדיר במרום מה

למשמע להו] זו השמחה הא' [ולמנדע להו] זו השמחה הב', ואמר יתיב ר"ש ובכי ואמר ווי אי גלינא ווי אי לא גלינא. ובכיה זו היתה לעורר אור הרחמים נגד סיתומי הגלות וסוד זה פירש רשב"י בפ' בראשית על פ' אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי שאמר אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי ברעות נפשי בגין לאמשכא אתוון אלין, וכ"ז למען תוזיף אי' מנאהא לברתא, וסוד הענין כי מל' הוא לב והוא דין קשה עד שתתגלה אי' עלי' ותעשה נוקבא כאי' ואז הוא דין ממותק ורך בסוד לב בשר וס"ז הלב מבין כי ג"כ כ"י נקראת לב עליון וכשמתגלית על הלב התחתון אז הלב מבין ואז הב"ל של ס"ג מתעורר והוא רחמי אימא ונעשה בכי"ה והוא בכיה של שמחה של דביקות הנמשך מרוך הלב שנעשה לב בשר ואז נפתחים שערי רחמים וס"ז שערי דמעה לא ננעלו כי אז הדינים שבעינים יוצאים בסוד דמעות לים הגדול. ועוד אפרש לך זה במקומו בס"ד באר היטב. ונמצא שבכה הבכיה נוק' נעשית לב רך בבחי' אי' כנ"ל, ואם יש בידך דבר אמת מעניני כללי ההנהגה תבין כל אלה הדברים כי אי' ונוק' שתיהם הם בחייה א' בסוד הדין אלא שזו ממותקת יותר מזו והוא כל ענין הס"ג והב"ן של מלכין קדמאין והם הב' ההין של השם ב"ה. ואכ"מ ביאור זה כי הו"ע ארוך ועמוק, והוא מה שצריך ללקוט מכל דרושי החכמה המדברים בכל ענינים אשר הם מדברי', ומי שלא הגיע מתוך מה שהבין בהם אל הידיעה הזאת לא עמד עדיין על תוכן החכמה כי רק זה הוא דבר על בוריה להבין ענין ד' אותיות השם ב"ה לפי ענין ההנהגה שרצה בה המאציל ית"ש ואז ידע פירוש כל מה שאנו מדברים בסוד הפרצופים ופרטות אודותיהן כי הכל צריך לבוא אל הכונה הזאת וכל קשרי הפרצופים ופרטי הרכבותיהם. ואחזור לענין כי הבכיה גורמת התיקונים גדולים למעלה בסוד רוך הלבב ומיתוק הדין ובהסתכל הרשב"י בסיתומי הגלות והתגברות הקליפות עד שהי' גורם לו ספק אם לומר אם לא לומר היה בוכה, ובאמת בכח הבכיה הזאת המשיך לו הכח ורשות לגלות. והנה היראה שלו היתה יען היה צריך לגלות דברים גדולים ולהשאיר לדורות וכבר ידע כי היו עתידים רשעים לבא בעולם לעקש הדרכים ולהשתמש מן הסודות לרעה כאשר עשו בעו"ה וזה רע גדול, כי באמת גילוי הסודות לשאינם מהוגנים הוא קלקול גדול כמ"ש הזהר על פ' ונהר יחרב ויבש לכן אמר ווי אי גלינא ווי אי לא גלינא אבל האמת הוא נ"כ שאין הרע אלא מי שמגלה לרשעים עצמם אבל מי שמגלה רק לצדיקים אם הרשעים אח"כ נוטלים משם הם עושים כשרץ העוף הסובבת את הנר עד שנדלק בו כך באמת יעשה לס"א שגזלה אור התורה ובו עצמו תשרף. ואמר עוד חברייא דהוו תמן אשתיקו קם ר' אבא ואמר אי ניחא כו' וזהו מה שאמרתי כי אין הרע אלא אם שלמדים הסודות לשאינם מהוגנים אבל אם הלומדים מהוגנים, מה שיהיה אח"כ אינו דע ואמר וכבר עאלו באדרא דבי משכנא מנהון עאלו מנהון נפקו. ותדע שזמן האדרא דבי משכנא הוא כשמסר להם ספרא דצניעותא בענין המשכן ובענין ווי העמודים. ואומר לך עתה מה ענין עאלו ונפקו כי בהכין האדם א"ע בכל הבנות שאמרנו למעלה הנה הוא מתעלה ומגיע אל הגן כנ"ל ובצאתו למטה ממשיך עמו אורות בסוד מחצדי הקלא שפירשתי לך למעלה, אך יש ב' מיני עאל ולא נפיק בזה הענין. כי יש א' שאמרו עליו מב ליה דלא איברי אבל יש מין אחר שאין כ"כ רע כי כאן אמרו מנהון עאלו מנהון נפקו ע"כ היה מהם שעאלו ולא נפקו, אך הענין כי נקרא שיהיה נכנס ויוצא מי שבעוד ההמשכה קיימת וההשראה שורה על פתיחת פתח הגן והלבשת האוירות יהיה נכנס כנ"ל וגם יוצא ואז ודאי מביא עמו דברים מחודשים. אך יש מי שתשאר נשמתו שם זמן מה ואח"כ תסתלק ההשראה וישאר לחוץ כבתחלה וזה נקרא שאינו יוצא כי אין היציאה אלא דרך השער הזה דהיינו הקצה שזכרנו ומי שאינו יוצא דרך זה הקצה או יקרה שמסתלק ההשראה או שח"ו נדחה ונופל אל הקליפות כאלישע אחר, וז"ש עליו טב ליה דלא איברי,