אדרת אליהו על נביאים כתובים צב

כי בעבודה קשה וביגיעה רבה השלמתי מלאכת ספר [אהל יעקב] על בראשית ועל שמות אח"כ העלתי על מזבח הדפוס קצת מחבורי היקרים אשר חנן ד' את אברהם עבדו. והוצאתי לאור ספר [ברית אבות] על הגדת פסח. וספר [עין המים] אמנם מאז עברו ימי עלומי פרקתי עול העבודה מעל שכמי. כי כשל כחי. לכן הייתי כטומן ידי מלהשתדל עוד להביא חבור לבית הדפוס:

אמנם עתה הנה סעיפי העירו את לבבי. וברב כח ילחמו לנגדי. לאמר וכי לשוא יהיה כל עמלך אשר עמלת תחת השמש. ובהנדוף עשן תנדוף נחלת שדי ממרומים כי בהנחל עליון חכמה. בינה ומזמה. לאדם באדמה ידרשהו אלוה ממעל לבלי יצפון המתן הנבחר הזה שיהיה אך לו לבדו. בלתי ישפיע לאחרים כאשר רמזו בבאור מאמר (ירמיה ט') אל יתהלל החכם בחכמתו כו' ר"ל שידמה בלבו כי החכמה תעוז רק לו או העושר והגבורה לו לבד למנה. כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כלומר עם הכלל (עי' בהג"ה אהל יעקב חלק א' נ"א ב') ובעברי על בית נכאת החבושים אשר חנני ד' בחסדו ראיתי כי תכבד עלי הוצאות הדפוס גם על אחד מהם. אמרתי לנפשו להעלות על מזבח הדפוס החבור הקטן הזה מרבינו המפורסם בכל תפוצות ישראל. הגאון החסיד מו"ה אליהו מווילנא זצוק"ל. אולי בזכות זה אבנה גם אנכי ויעזרני ד' ברחמיו להוציא החבורים היקרים אשר אתי בכתובים יראו ישרים וישמחו. נבוני דעת ויעלוזו. דברי אלה יום ב' ד' אייר ואור חדש על ציון תאי"ר לפ"ק:

**(הוא מאמר המלך החכם שלמה ע"ה (משלי כ"ה) מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע. ומאמר זה עוד אין חזניונו נפרץ. בדברי כל המבארים. אכן דע כי ב' המשלים אשר אחז בלשוני. מעדה בגד כו' חומץ כו'. יהיה ע"ר לא זו אף זו. וכלל במשליו ענין נפלא מאד. כי הנה תכשיט מפואר משמח את האדם ומנעים הנפש. אבל לא יפעול התכשיט רק בהיות האדם שלאנן ושליו. אין חסר לו דבר. אז ישיג הנ"ר של התכשיט. אכן אם יתקשט בתכשיטים בעת הקור הגדול אשר בימי החורף. אז גם שיהיה התכשיט מפואר על אחת שבע. עכ"ז לא יתפעל מאומה כי הוא ירעד. יכה בכפו ורקע ברגלו. ואיככה יטעום אז תענוג התכשיטין כן וכן השיר הנחמד ונעם לנפש השומע רק בעת היותו בדעות מיושבות ושקטות. אז בבואו אליו המשורר יציע לפניו שירתו. אז רב גיל ועוגג יבאנו. לא כן בהיות נפשו ממרה עליו. אז לא ישמע מאומה ולא יטעום מנועמו. וזהו מעדה בגד ביום קרה ממש בהמעלה על גופו בגד מקושט ביום קרה (עי' רד"ק) כן שר בשירים על לב רע. אכן המשל השני הוסיף דעת הרבה. כי ענין הנתר הוא כפי מה שנמצא במקרא (ירמיה ב') כי אם תכבסי בנתר. ובמשנה (נדה פ"ט ו') הוא א' משבעה סממנים המעבירי' על הכתם. כי יש אל הנתר כח זה בטבע. אשר הרוחץ בו מוציא הזוהמא מבין מפלי בשרו מפנים לחוץ. אכן החומץ טבעו בהיפך כי העוף והמתעלף רוחצין אותו עם חומץ אשר סגולתו להכניס כח מחוץ לפנים. אכן אם יאבה א' לרחוץ עצמו בחומץ בהיותו משוח בנתר. איך יוכל החומץ לפעול בו מחוץ לפנים. אם הנתר פועל אז מפנים לחוץ (ע"ד איידי דטריד למפלט לא בלע) כן בהיות האדם דרך עוצב. והוא יושב וגונח הוי הוי)**