אדרת אליהו על נביאים כתובים עג

ההולך שם מעלה אבק וכן הקב"ה בדעתו וברצונו מהפך בתחבולותיו עושה חזיזים לכן גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב הזכיר אצל הים יבשה ובנהרות חרבה בשמשון נאמר מיתרים לחים אשר לא חורבו לחים הם אשר נתלחלחו במים. אשר לא חורבו פי' מלחות עצמם שהי' בפשתן והם חדשים תיכף אחר עשיתם הם חזקים מאד. ונאמר כל הנחלים הולכי' אל הים ומשם הם שבים ללכת בנהרות והוא מעיינים בנחלים בין הרים יהלכו במקום מעיינות יורדות להם. והים אין לו מעיינות לכן אמר ויבשהו מן המים אשר לים מכסים. וכל הנהרות החריב אפילו מן המעינות יחריבו וגם מן הים לא יבואו להם מים. ומה שאמר בסופה ובשערה דרכו. פירש שהוא להחריב פירות של בשן וכרמל וסופה הוא רוח מצויה ושערה הוא רוח שאינה מצויה. ושניהם קשים לפירות מצויה קשה לפרח לבנון שנושרין מעליהן ושאינה מצויה קשה למלאה והוא כרמל כר מלא. וכן בשן הוא משל אל פירות הדשנים ורעננים כמי יזנק מן הבשן:

ה) הרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו ותשא הארץ מפניו ותבל ויושבי בה. ההבדל שבין הרים לגבעות הוא שהרים המה רמים מששת ימי בראשית. והגבעות המה עשוים ונשאות מבני אדם לכן אמר על ההרים הרמים והגבעות הנשאות. וכן דרשו חז"ל (בר"ה פ"א) מדלג על ההרים בזכות אבות ומקפץ על הגבעות בזכות אמהות הוא מפני שבאברהם אמר לא יקרא כו' והיה אברהם שמך ובשרה נא"ל לא תקרא כו' כי שרה שמה ולא אמר והיה שרה שמה פי' הרי"ע ז"ל כי בהקרא שמו אברהם אב לכל העולם נעשה היא מעצמה בשבילו וגדולתו שרה לכל העולם כי היא עולת עמו. לכן אמר כי שרה שמה מיום שקראתיך אברהם. לכן דרשו ההרים שהם רמים מעצמם על האבות וגבעות שהם נושאת מאחרים על אמהות שנתשאו מהאבות. וזה אמרו הרים מששת ימי בראשית גדולות ובצורות בשמים רעשו מן סופה ושערה. והגבעות הם קטנות נעשים בידי אדם. והם התמוגגו ונשפכו על פני הארץ בעבור גלותם וכבדות השערה והסופה. ותשא הארץ מפניו מלשון וישאם דוד או ע"פ פשוטו לשין התנשאות ממקומה. כי ברעידת הארץ יתנשא חלקי הארץ למעלה. וגם תבל ויושבי בה. תבל הוא מקום שבלול מיושבי הארץ מאדם בהמה וחיה ורמש וצפור כנף כלם נזדעזו ממקומם:

ו) לפני זעמו מי יעמוד ומי יקום בחרון אפו חמתו נתכה כאש והצרים נתצו ממנו. הזכיר כאן זעם וחרון אף וחמה זעם הוא הכעס שאינו מניח אותו ו לבוא לפניו כמו שתרגם המתרג' בכל מקום על זעם תריך לשון גירושין וההבדל שבין חרון אף לחמה הוא כי חמה הוא עצם הכעס שיחם לבבו על שונאו ומבקש רעתו. ואף הוא הצירוף שבעת חמה יעלה חרון אפו גם על זולתו שלא ימלא שאלתו. וההבדל בין עמידה לקימה. עמידה הוא כמו מצב וקיום הדבר קימה היא התחלת הקימה אחרי הנפילה כמו שבע יפול צדיק וקם וכן נפלתי קמתי לכן אמר יוסף בחלומו והנה קמה מלומתי וגם נצבה. וזה אמרו לפני זעמו מי יעמוד כשרוצה לגרש אדם ממקומו מי יעמוד במקומו והוא הקדמה למפלת נינוה שבודאי מארץ ישועשו. ומי יקום בחרון אפו. כאשר יחרה אפו לא יקום גם גוי צדיק יהרוג כיון שניתן רשות לכל והתר ספק זה מבאר בפסוק י"ב. חמתו נסכה כאש. החמה עצמה נתכה כאש והיא הפועלת והיא עושה דברו כ"ש תשלח חרונך יאכלמו, כקש החרון עצמו יאכלם. והצורים. אפי'