אדרת אליהו על נביאים כתובים נב

טו) לכן הנה אנכי מפתיה. פתוי זה הוא ע"י רבוי כסף וזהב בנפש של אדם מחמדתן והולכתיה המדבר. היינו ע"ד שהיה ביציאת מצרים. שנתן להם תחלה ביזת מצרים והים. ואח"כ הוליכם המדבר לקבל התורה ודברתי על לבם. היינו פנימיות התורה המסור לחכמת הלב:

יז) ונתתי לה את כרמיה משם. היינו קבלת התורה. ומשם היינו ממדבר:

ואת עמק עכור לפתח תקוה. היינו מפני ששם היה מלחמה ראשונה (נמוסיוס) וז"ש לפתח תקוה. היינו התחלת הניצוח וענתה שמה כימי נעוריה. זו תחלת בואם לארץ ישראל היו יושבים שלוים ושקטים:

וכיום עלותם מארץ מצרים. היינו זמן היותם במדבר ואמר עלותה. הוא תחילת עלייתה שקבלו את התורה. ונעוריה. היינו התחלתם לקיים כל המצות שבא"י:

יח) ולא תקראו לי עוד בעלי היינו כדי שלא יזכר שם עבודת אלילים. ובעלים הוא שם אדנות ר"ל שרו מעלה:

יט) ולא יזכרו עוד בשמם. ר"ל אפילו לסימנא בעלמא כמו המתן לי בצד ע"ז פלונית:

כ) וכרתי להם ברית. כמ"ש בראשית א' כ"ד ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו' וחשב שם ד' דברים. א'. נפש חיה. ב'. בהמה ג'. ורמש. ד'. וחיתו ארץ. ואח"כ בפסוק ויעש אלקים כתיב ג' חית הארץ. ואת הבהמה. ואת כל רמש. ולא כתב שם נפש חיה. משום דנפש חיה היינו השדים ולא יתכן בלשון ויעש. שאין בהם עשיה כמ"ש שנברא רוחם ולא גופם. וברוח נופל לשון אמירה ולא עשייה. והנה הוציא הארץ אדם ובהמה ועוף ורמש האדמה. המה ארבע דברים ומרומזים במלת ארבע (א' אדם. ר' רמש. ב' בהמה. ע' עוף). והחמישי נפש חיה אלו השדים והנזיקין. וז"ש כאן זכרתי להם ברית עם חית השדה ועוף השמים ורמש האדמה. וחית השדה היינו בהמה כי חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה:

וקשת וחרב ומלחמה היינו האדם שכל אלו מזיקין בידי האדם:

מן הארץ. היינו כל אלו הוא נעשה מן הארץ:

והשכבתים לבטח. היינו מן המזיקין. כי המה מהדרים אימה:

כא) וארשתיך לי לעולם וכו'. בפסוק הראשון נאמר ג' קדושין א' תקראי אישי. ב' והסירותי את שמות הבעלים. ג' ולא יזכרו עוד בשמם. ועליהם נאמר שבעה כריתות הוא נגד שבעה ברכות. ושבעה כריתות אלו הן זכרתי להם ברית. א' חית השדה. ב' עוף השמים ג' רמש האדמה. ד' קשת. ה' חרב. ו' מלחמה. ז' והשכבתים לבטח. וכן הוא בפסוק זה ג' קדושין וארשתיך לי ג' פעמים. ועליהם שבעה דברים נגד ז' ברכות. ואלו הן. א' לעולם. ב' בצדק. ג' ובמשפט. ד' ובחסד. ה' וברחמים. ו' באמונה. ז' וידעת את ד'. והנה צדק ומשפט שניהם בדין. חסד ורחמים. שניהם בחסד. אמונה וידעת את ד'. שניהם באמצע. כי אמונה הוא כלל כל המצות. כמ"ש רז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה ודעת הוא כלל בכל התורה כולה. אלא צדק הוא תחלה. ובשעת מעשה משפט ז"ש צדק ילין בה ומלאתי משפט. וחסד ג"כ הוא תחלה. ובשעת צרה רחמים והיינו חסד יותר מרחמים. וכן אמונה הוא בתחלה ואח"כ וידעת את ד':

כג) והיה ביום ההוא אענה וגו'. גם כאן אמר כנגד ז' ברכות וג' קדושין ואלו הן. א' אענה. ב' אענה את השמים. ג' יענו את הארץ. ד' את הדגן. ה' את התירוש ו' את היצהר. ז' את יזרעאל. וג' קדושין אלו הן. א' וזרעתיה לי. ב' ורחמתי וגו'. ג' ואמרתי וגו'. וג' קדושין הוא כנגד ג' דרכים שהאשה נקנית בהן וכנגדן ג' דברים שאיש חייב לאשה. במזונותיה. ופרקונה וקבורתה. ושבעה ברכות. כנגדן א