אדרת אליהו על נביאים כתובים ק

ה' שבין שמחה וששון. ונאמר כי ההבדל בין עמל ובין מרי נפש הוא כי עמל נופל על יגיעה אשר בידי אדם ורצונו. כאשר יתעמל באיזה פרנסה ועבודת מלאכה ולא ישיג ממנו ריוח. לא נשאר בידו כי אם עמל כי עמל לשוא ומאמר מרי נפש יתכן על בני אדם אשר נראה וניכר אשר ממרום לוחמים עליו היינו שהוא נענש ח"ו בבנים וברכוש וכל אשר לו אז נפשו מרה עליו. לכן האנשים העמלים ביום אף שכל היום לא ינוחו הנה בפנות היום. ויגיע אמש לילה הלא יבואו אל בתיהם וינוחו וימצאו מרגוע לא כן מרי הנפש. כי גם בלילה בשכבם על מטתם ישמרו מתי אקום כי לא יוכלו לנוח גם בלילה. וזהו ההבדל בין האור ובין החיים כי האור לא יפין אורו ולא יאיר רק ביום. אבל החיים נמשכים גם ביום גם בלילה. וזהו למה יתן לעמל אור. הלא אליו הי' טוב יותר שיהיה הכל רק לילה. והיה האיש מנוחה מכל עמל ומכל עבודה. וחיים למרי נפש. כי מרי הנפש עיקר החיים להם אך למותר. כי גם ביום גם בלילה לא ינוחו. השמחים אלי גיל *) דע כי מותר הגיל על השמחה **(ולי הכותב אברהם בן הגאון המחבר מה' אליהו מוילנא נ"ע נראה ההבדל בין שמחה ובין גיל. כי שמחה נופל על דבר המבוקש אשר יגיע להאדם. והאדם בעצמו הוא עצם הסבה אל הדבר ההוא. וגיל נופל על דבר שאוא מקרה אליו. ושאינו מסבתו. כמו עושר וכבוד. שאינו מסבת עצמיותו. וזהו מבואר במאמר שהע"ה (משלי כ"ג) גיל יגיל אבי צדיק. כלומר כאשר בנו צדיק ועובד עבודתו ית' בכל לבו אז יגיל בו. יען כי צדקת בנו אינה מעצמיות כח האב אבל באה אצל הבן במקרא ע"י בחירתו הטובה. כמאמר (מגילה כ"ה) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אבל ויולד חכם נשמח בו. יען כי בחכמה האב הוא עיקר הסבה אל חכמת הבן. כמרז"ל האב מזכה את בנו בחכמה. וע"כ יגדל אצלו המשוש עד כי ישמח. זה הכלל כי מאמר שמחה יתכן באותו דבר אשר הוא עצמו סבת עצמיית אל ענין המעוקש. אשר מכחו וסתעף הדבר ההוא. וגיל יתכן בדבר שהוא חוץ ממנו. וזהו ג"כ (תהלים צ"ו) ישמחו השמים ותגל הארץ כי האדם נברא משמים וארץ. נפשו משמים וגופו מן הארץ. ולכן לקחו משה וישעיה לעדות את השמים והארץ. האזינו השמים כו'. שמעו שמים כו'. כי האב והאם לוקים עבור בניהם. השמים יעצרו מלתת מטר. והארץ מתת כחה וכאשר בני אדם עושים רצונו של מקום ויגידו כי ה' מלך. אז ישמחו השמים ותגל הארץ כי קיימו וקבלו כלם את עול מלכותו ית'. ויהי שמחה לשמים. כי המה הסבה העצמיות. כי הנפש באה משמים. ומשם מחצבתה. ויש אל הנפש עי"ז נטיי' טבעיית לדבקה בו ית'. וארץ רק תי כי היא רק מקרה לזה. כי נתנה הגוף והגוף אינו אלא כלי ולבוש אל הנפש. וזהו ג"כ מאמר איוב השמחים אלי גיל כו' והוא נמשך אל מה שאמר תחלה המחכים למות ואיננו למה יתן להם חיים. הלא המות טוב להם יותר עד כי המה מחכים עליו למצוא מרגוע לנפשם ולא ימצאהו. ויחפרוהו יותר ממטמונים ולא ישיגוהו. ואומר השמחים אלי גיל כו' כי באמת אין די בעדות תשוקתם אל המות שיהיה המות טוב להם יותר מן החיים. כי כן מנהג וטבע החולים שישתוקקו אל מה שזייק להם. ולא יתכן לומר שיהיה הדברים המזיקים טובים להם בעבור שישתוקקו אליהם לכן אמר הלא אנחנו רואים כי גם אנשים אחרים השמחים אלי גיל היינו)**