אברבנאל על שופטים ג:יג

ויאסוף אליו עמון ועמלק ויך את ישראל וירשו את עיר התמרים. (ת"י), קרתא דיריחו, ואני כבר זכרתי שהיתה עיר קרובה אליו: ואמר (יד) שעבדו בני ישראל את עגלון שמנה עשרה שנה, ושאח"כ (טו) צעקו אל ה' ויקם להם שופט ומושיע את אהוד איש אטר יד ימינו, ר"ל שהיתה ידו אסורה ולא ילחם בה להיות שמאליי בטבעו, וזה היתה סבה שלא הרגיש עגלון בלקיחתו החרב בידו השמאלית: וספר ששלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון כדי שיבטח בו, ושאהוד מפאת עצמו והרוח האלהי שצלחה עליו עשה לו חרב ולה שתי פיות, שמשני הצדדים היו חרבו חד וצר מאד כדי שתכנס בקלות רב ותמית תכף, ולא היה החרב ארוך מאד כדי שלא יוכר, ולזה לא היה ארכו כי אם אמה והיה מתחת למדיו לשלא יראוהו, וכאשר הלך (יז) הקריב המנחה לפני עגלון בהיותו שמן ובריא מאד, והיה מחכמת אהוד שכאשר הקריבה (יח) שלח את העם נושאי המנחה, (והם היהודים ההולכים עמו), והוא נשאר יחידי, כי בחר היותו לבדו בסכנה, וגם שלא יורגש בצאתו כל כך כמו בהיותו עם האנשים הרבה עמו, (יט) והוא הלך לדרכו אחרי כן, ובהיותו חוץ לעיר במקום שהיו חוצבים שם אבנים הנקראים פסילים חזר משם, כאומר שנשכחה ממנו דבר ושהיה חוזר לאומרם, וזה ממה שהבטיח לבב המלך עליו, וכן אמר לו דבר סתר לי אליך, ר"ל שאין לאומרו בפני אנשים אחרים והוא השיבו הס, ר"ל שתוק עד יוציא העומדים שמה, ואז (כ) אהוד בא אליו בהיותו יושב בעלית המקרה, והוא עליה מלאה חלונות להביא קור לבית כי היה זמן קיץ חם מאד, וראה אהוד שלא לדבר אליו בהיותו על הכסא ואהוד רחוק ממנו כי לא יגיע שם החרב, ולכן אמר לו עוד דבר אלהים לי אליך, והמלך עם היותו ממלכי העמים עמד מכסאו לכבוד דברי האלהים, ואז בטרדתו לקום בהיותו שמן מאד (כא) ותקע החרב בבטנו כלה, (כב) עד שבא גם הנצב אחר הלהב שהוא יד החרב (שעומד ונצב אחר להב החרב) ואותו גם כן נכנס בבטנו ולא יצא משם עוד החרב, ויצא הפרשדונה שהוא הפרש היושב במעים: