אברבנאל על ירמיהו כג:כג

האלהי מקרוב אני וגומר עד הראני ה' והנה שני דודאי תאנים. לפי שהיה כונת הנביא להוכיח את הנביאים הקדים לתוכחתו פסוק האלהי מקרוב אני ופסוק אם יסתר איש במסתרים כאומר התחשבו שאני כמו הפסילים שלכם שהם אלהים חדשים מקרוב באו נבראים ומחדשים מימי בראשית רומז אל הכחות השמימיות ולא אלהי מרחוק רוצה לומר קדמון לכל דבר, כי הנה קרא לדבר הנברא קרוב לפי שהתחלתו מזמן ידוע וקרא רחוק לקדמון מבלי התחל', (כד) וכן אם תחשבו שיסתר איש במסתרים ואני לא אראנו שקר הוא כי את השמים ואת הארץ אני מלא רוצה לומר שאני בראתים והשגחתי ושמירתי תמיד עליהם ולכן ראוי שתדעו שלא יעלם ממני דבר כיון שאני הבורא כל דבר והשומר ומשגיח בו, (כה) ולכן דעו ששמעתי את אשר אמרו נביאי השקר המנבאים בשמי שאומרים כל היום חלמתי חלמתי, ואמנם מה היה החטאת והפשע בספרם חלומותיהם הנה הוא שהנביאים ההם היו חושבים שעם היות הבדל גדול בין המראה והחלום שהם שני סוגי הנבואות כמו שאמרה תורה במראה אליו אתודע (במדבר יב, ו), בחלום אדבר בו (שם), הנה לא היה הבדל בין החלום הנבואיי והחלום הפשוט שאינו נבואיי שכל חלום יהיה מה שיהיה היה שפע מהנבדל ולכן היו מתפארים באומרם חלמתי חלמתי, (כו) ועליו אמר השם עד מתי כלומר עד מתי יהיה הטעות והשטות הזה, ואמנם אומרו היש בלב הנביאים יראה שאין ענין לו ושאין גזרה בפסוק הזה, ולכן נ"ל בפירושו שאומר ה' האם יש זה שאמרו בלבם שיחשבו שהוא כן רוצה לומר היש בלב הנביאים מה שהם אומרים ויהיה הדבר בלבם כמו שהוא בפיהם באמת אין הדבר כן בלבם כי נביאי השקר ונביאי התרמית הם בלבם ודעתם ואחרי שהם יודעים שאין בהם נבואת אמת וכן הוא בלבם מה תועלת שיגיע אליהם באומרם שהם נביאים, (כז) אלא שהם חושבים להשכיח את עמי שמי רוצה לומר שעושים עצמם נביאים בכוונה רעה לסבב לעמי שישכחו שמי מתוך חלומותיהם שיספרו כמו ששכחו אבותם את שמי בבעל, (כח) ולמה לא יאמרו האמת שהנביא אשר אתו יספר חלום כלומר שבדרך ספור יספרהו כדבר אנושי והרכבות דמיוניות העולים על רוחו, ואשר דברי אתו כלומר שחלומו הוא חלום נבואיי ידבר דברי שהוא אמת מבלי כזב ולא שקר כלל מאשר ימצא תמיד בחלום האנושי הפשוט, ואם ישאלו הנביאים ההם במה יבדיל ויכיר החולם בתוך שנתו ורואה מראות אם הוא מפועל הדמיון לבד או אם הוא משפע הש"י ודברו כיון ששניהם חלום ובב' צורות דמיוניות, כי הנה הנביאים לא ינבאו תמיד ולא ימנעו מהם כשאינם מנבאים פעולות המדמה וחלומות פשוטים אנושיים כשאר בני אדם ובמה ידע איפה הנביא החלום אשר חלם אם הוא נבואיי אם לא, וזו היא באמת שאלה עמוקה בעניני הנבואה וכבר נשאלתי אני עליה ממשכילי בני עמנו, הנה להשיב על השאלה הזאת אמר ה' מה לתבן את הבר נאם ה' (כט) הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע ואמרו חכמים ז"ל (ברכות נה, א) וכי מה ענין בר ותבן אצל החלום א"ר יוחנן כשם שא"א לבר בלא תבן כך א"א לחלום בלא דברים בטלים, וענין זה שעם היות החלום הנבואיי והפשוט האנושיי מטבע אחד במה ששניהם פעולות דמיוניות הנה הם נבדלים בעצמם שהנבואיי הוא כבר הנקי מלא מקשיי מאכל הבעלי שכל והחלום הפשוט האנושי הוא כתבן הנולד עם הבר שהוא גדול ורך והוא מאכל הבהמות.

ואמנם במה יכיר ויבדיל האדם החולם אם חלומו פשוט אנושי או אם הוא נבואיי כתב הרב המורה בפרק מ"ה ח"ב שהנבואה תודיע לנביא שהיא נבואה, וכבר טעו אנשים חכמים בהבנת זה המאמר בחשבם שהיה כונת הרב שהחלום הנבואיי יודיעו בו לנביא החולם שהוא נבואה, ואין הדבר כן כי מי המונע שיחלום אדם בחלום הפשוט כאילו איש או מלאך אומר אליו דע שאין זו נבואה או דע שהיא נבואה, אבל אמיתת זה הוא שהאות העצמי בזה הוא חוזק ההרגש בדמיון בעת הנבואה כי כמו שבהיות האדם ער ירגיש במה שיראה בחושו הרגש עצום על מה שידמה ויחשוב בדמיונו אשר מפני זה ידע שהוא מרגיש בחושו לא מדמה בדמיונו כשהוא ער ואינו ישן, כך יש יתרון גדול מופלג להרגש הדמיון הנבואיי בחלום של נבואה על הרגש הדמיון הבלתי נבואיי בעת החלום הפשוט כי כמו שיבדיל האדם ביקיצתו מהדבר המוחש למדומה כן יבדל הנביא בהיותו ישן בין החלום הנבואיי לאשר אינו נבואיי הכל כפי חוזק ההרגש בדבר המושג וחולשתו, ועל זה באמת אמר הרב המורה שהנבואה תודיע שהיא נבואה רוצה לומר שבחוזק ויתרון הרגשתה תודיע לנביא שהיא נבואה בענין שלא יספק כלל בענינה, ועל זה אמר כאן הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע להגיד שהיתה הנבואה כאש השרוף וכפטיש החזק שיפוצץ הסלע כן הרוח הנבואיי בחוזק הרגשו והפלגת התפעלותו בלב הנביא הוא כדבר השורף ומפצץ אותו וזה אם בשינה בעת הנבואה ואם אחר כך ביקיצתו מהחלום הנבואיי ההוא אמנם החלומות שאינם נבואיים הם מחשבות חלושות דקות שדופות קדים וכמו שאמר והיה כאשר יחלום הרעב אוכל והקיץ וריקה בנפשו, ומסכים לזה אמר ירמיהו ותהי בלבי כאש בוערת וגומר, הנה התבארה חכמת זה המשל, והותרה בזה השאלה החמשית.