אברבנאל על ישעיהו ה:כד

לכן כאכול קש וגו', עד סוף הנבואה: עתה ידבר הנביא כנגד המאמר האחרון אשר זכר באמרו, ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי הסר משוכתו וגומר, ואשיתהו בתה וגומר, שהוא ייעוד העונש העתיד לבוא עליהם, וביאר כאן ואמר, שכמו שהקש יאכלהו לשון האש, וכמו שמרפה ומחליש ומפסיד הלהבה, את החשש שהוא התבן הדק, שסובב גרעיני החטה בשבולת, כן יהיה שרש של הרשעים האלה בני ישראל כי יהיה כמק, והוא הדבר הנמס ונמוח, והנה אמר להבה בלשון זכר, באמרו ירפה, לפי שהזכרות חוזר אל החשש, או יהי' לשון מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ולשון להבה, כי מצאנו ג"כ לשון שהוא זכר, כמו (תהלי' כב, טז) ולשוני מודבק מלקוחי ושרשם כנוי לאבות, ופרחם שאמר כאבק יעלה, ר"ל שיהי' כאפר הנשרף, ויעלה ויתפזר בנשיבת הרוח, הוא כנוי לבנים, וביאר ואמר, שאע"פ שעשו בני ישראל עבירות רבות, חתימת גזר דינם הי' לפי שמאסו את תורת ה' צבאות, והיא תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, שהיא תורה שבע"פ, והיה זה בעזבם בהמ"ק ועבדם העגלים, האובות והידעונים, וכל שאר מיני הע"ז, שנמשך זה אחרי עזיבת התורה, וחז"ל אמרו בפסיקתא, לכן כאכול קש, וכי יש לך קש שהוא אוכל, אלא כל עוד שישראל מרפין ידיהן מן המצות שהם אש, שולט בו עשו שהוא קש, שנאמר (עובדי' א) והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש.

וזכר שבעבור שמאסו את תורת ה', והוא בית המקדש, וילכו אחר העגלים.