אברבנאל על שמואל א ל:כה

ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחק ולמשפט לישראל, ר"ל שלא יהיה שלל המלחמה לבד ללוחמים, כי אם גם כן לכל המתעסקים בעניני המלחמה, אם בשמירת הכלים ואם בשמירת המעברות ושאר הדברים הצריכים להצלת הנלחמים. הנה התבארו הפסוקים ועם זה הותרו השאלות חמשית וששית: אבל ראוי שנדע כאן איך נסתפקו אנשי דוד בזה? ואיך אמר הכתוב שדוד שמו לחק? אחרי שכבר מצאנו שצוה האל ית' למשה ע"ה עליו במלחמת מדין (במדבר ל״א:כ״ו) שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה וגומ', וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה, ואם כבר צוה השם עליו איכה ואיככה אמרו אנשי דוד לא נתן להם מהשלל? ולמה דוד בתוכחתו אותם לא זכר המצוה האלקית שבאה על כיוצא בזה? ואיך שמו דוד לחק אם היה קודם זה מצוה אלקית? ויותר קשה מזה מה שמצאתי לחז"ל בב"ר (סוף פר' מ"ג דף מ"ז ע"ד) אמר ר' יודן ויהי מהיום ההוא ומעלה, והלאה אין כתיב כאן אלא ומעלה, ממי למד? מאברהם זקנו, שנאמר (בראשית י"ד כ"ד) בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם. ויקשה המאמר הזה מאד משני פנים. האחד למה לא ייחסו חז"ל הלמוד הזה למלחמת מדין? (ויאמרו ממי למדו? מן התורה, שצוה הקב"ה במלחמת מדין, שנאמר (במדבר ל"א כ"ז) וחצית את המלקוח וגו') ויחסוהו לאברהם, והדבורים האלקיים הם המלמדים אותנו בעצם יותר מפעולות האבות. והפן השני מהקושי הוא, שאין במעשה אברהם למוד כלל לענין דוד, כי אברהם לא נתן חלק המלקוח אשר לקח לאנשים שישבו על הכלים ולא הלכו שמה להלחם, כי אם לאנשים שהלכו עמו, וכמו שאמר (בראשית שם) ואשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם, וראוי היה שיקחו חלקם אחרי שהלכו עמו ועשו המלחמה, ואיך ילמוד דוד ממה שעשה אברהם שיתן מהשבי לאנשים אשר לא הלכו אתו כפי נדיבותו ורצונו לא כפי הדין? והנה המפרשים לא התעוררו לזה ולא דברו בו כלל. והנראה אלי בזה הוא, שדוד ואנשיו ראו שלא היה ענינם כענין מלחמת מדין, ושאין ללמוד ממה שצוה הש"י שמה, וזה מג' סבות:

האחת לפי שהאנשים שהלכו על מדין לא הלכו מעצמם, אבל הלכו שלוחים מכל השבטים ובשמם, והיה זה לפי שישראל כלו לקו על ידי המדנים כפלים בכל חטאתם, והאל ית' צוה אותם (במדבר ל"א ב') החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין אלף למטה אלף למטה, ולפי שהלכו בשם השבטים כלם ובשליחותם אלף למטה לכל מטות ישראל היה ראוי שיהיה המלקוח מתיחס לכלם, אבל בענין דוד שכל א' הלך להציל את אשתו ואת בניו, ומלבד שהצילום הקרה ה' אלקיהם לפניהם שלל רב, אמרו שהיה די שהאנשים אשר לא הסתכנו ולא הלכו למלחמה יקחו נשיהם וטפם, ושאר השלל שלא כוונו אליו ולא הסתכנו בעבורו לא יהיה להם ממנו דבר, להיות זה הענין מזה הצד מתחלף לענין מדין.

הסבה השנית לפי שראו שבמלחמת מדין צוה האלוה ית' (שם שם כ"ז) וחצית את המלקוח וגו', ולא אמר שיהיה כן חקת עולם לדורותם, והוא ממה שיורה היותה מצוה לשעתה ולא כוללת לדורות, ואחרי שלא צוה האל ית' שיעשו כן תמיד כי אם בפעם ההיא בלבד, מורה שבשאר הדורות לא היה להם ללמוד לדורות ממה שצוה האל ית' להוראת שעה כפי מה שגזרה אז חכמתו העליונה.

הסבה השלישית היא, שהצווי האלקי שבא במלחמת מדין מחלוקת המלקוח לא היה דומה למה שהיה דוד רוצה לעשותו כאן ומה ששם לחק, וזה כי האל ית' צוה במדין וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה, והיה חלק שנים עשר אלף החלוצים שהלכו על המדין כחלק כל העדה שהיו ששים רבוא כמו שהתבאר בפרשה (שם) שהחצי מכל השבי לקחו החלוצים והמחצה האחר' היה לכל העדה, אבל דוד לא עשה כן, כי אם שיחלקו שוה בשוה כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו, ולפי זה במלחמת מדין היה לוקח איש א' חלוץ בקירוב כששים מהנשארים על הכלים, ודוד בחר שבחלוקת שללו יקח כל אחד מהחלוצים שוה בשוה כאחד מהיושבים על הכלים, ומפני זה לא סמכו חלוקת שללם לענין מדין. וראה דוד לשום חקו בחלוף מה שצוה הקדוש ברוך הוא במלחמת מדין, לפי שהעדה שם לא היו יושבים על הכלים ולא עוזרים כלל בדבר המלחמה, ולכן לא היה ראוי שיחדו יחלוקו עם החלוצים, ומה שניתן להם היה לפנים מהשורה, אבל היושבים על הכלים שלא נמנעו לבוא למלחמה כי אם בעבור שישמרו הכלים היה ראוי שיקחו חלקם עם החלוצים שוה בשוה. הנה אם כן עשה דוד כהוגן ממה שנטה מהמצוה האלקית, בהיות החלוקות מתחלפות באיכותם.

הנה התבאר מזה למה נסתפקו אנשי דוד בזה ולא נסמכו למצוה האלקית, ולמה דוד המלך ע"ה לא זכרו בתוכחתו, כי היה כל זה לפי שלא היתה מצות מדין כוללת לדורות, ולשאר הסבות אשר זכרתי שתתחלף בהם מלחמת מדין למלחמת דוד, ולכן שם דוד לחק שיהיה חלק היורד למלחמה כחלק היושב על הכלים, להיות זה ראוי כפי המשפט ומתחלף לענין מדין וחלוקתם שמה. אמנם ר' יודן בב"ר (סוף פר' מ"ג) לא ראה לסמוך ענין דוד לענין מדין להיותם מתחלפים בבחינת איכות החלוקה, ואמרו שלמדו מאברהם זקנו, לפי שאמר המה יקחו חלקם, ויורה על שווי החלקים כמו שעשה דוד ולא כענין מדין. אך אם אתה לו שמעני, ואז תבין דברי אברהם ותדע שענינו דומה ושוה לענין דוד והיו שמה יושבים על הכלים, וזה כי ענר אשכול וממרא בלי ספק לא הלכו עם אברהם למלחמה ולא היו בה, כי הכתוב אומר (בראשית י"ד ט"ו) ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, וזה יורה שלא היה עמו כי אם עבדיו, לא ענר אשכול וממרא שהיו בעלי בריתו ולא עבדיו, ומ"ש בתחלת הספור (שם שם י"ג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, הוא להודיע שהיה שוכן אצלם ונשארה ביתו בצילם ושמירתם לא שהלכו הם עמו למלחמה, ולזה אמר אחריו (שם שם י"ד) וישמע אברהם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו וגומ'. וראוי שתדע שילידי ביתו היו בני אמהותיו ונעריו, וחניכיו הם האנשים השכירים אשר היו בביתו לעשות מלאכתו, ואם כן לקח אברהם ילידי ביתו וחניכיו גם כן שהיו כלם עבדיו והלך על המלכים. וכאשר תבין זה תבין דברי אברהם למלך סדום כפי מה שראוי שנאמר שהבינו ר' יודן, והוא אמרו בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם, ופירושו אצלי שבחלוקת השבי כפי הדין היה ראוי שיהיו ד' חלקים, החלק האחד לאברהם שר הצבא, והחלק הב' לנעריו, ר"ל ילידי ביתו, והיה זה גם כן לאברהם לפי שמה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פ"ח ע"ב), והחלק הג' לחניכיו, והם השכירים שהיו במלאכתו שהלכו עמו למלחמה, והחלק הד' לענר אשכול וממרא שלא הלכו שמה אבל ישבו על הכלים, ואברהם אמר למלך סדום שלא לקח ולא יקח לעצמו מחלקו כלום, וזהו אמרו בלעדי, וגם מחלק ילידי ביתו לא יקח כלל כי אם מה שכבר אכלו הם, וזהו רק אשר אכלו הנערים, לפי שהיו נעריו, אמנם חלק החניכים לא מנעו מהם, לפי שלא ירצו הם בזה ואין אברהם רשאי לקחת מהם חלקם, וכן חלק ענר אשכול וממרא היושבים על הכלים, וז"ש וחלק האנשים אשר הלכו אתי שהם חניכיו שזכר, וגם כן ענר אשכול וממרא שלא הלכו הנה אלו ואלו הם יקחו חלקם, ויהיה לפי זה אמרו וחלק, מושך עצמו ואחר עמו, ר"ל חלק האנשים אשר הלכו אתי וחלק ענר אשכול וממרא כלם יקחו חלקם. הנה אם כן פטר עצמו ופטר נעריו מהחלוקה בשבי ולא פטר ב' החלקים האחרים, והתבאר מזה שלדעת ר' יודן ענר אשכול וממרא שנשארו על הכלים לקחו חלקם בשוה מהבזה, ולכן אמר ממי למד? מזקנו אברהם וכו', שהיה ענינו דומה לענין דוד, והוא מה שרציתי לבאר בזה: