אברבנאל על שמואל א כט:ח

ודוד נתרעם מזה באמרו כי מה עשיתי וגומר, והנראה אלי בזה הוא שסרני הפלשתים לא פחדו כי אם מדוד לבד ולא מאנשיו, לפי שדוד אולי יתרצה אל אדוניו בראשיהם, וגם לפי מה שהתפרסם שהכה דוד ברבבותיו, אבל באנשיו שלא נמצאו בהם הסבות האלה לא חששו דבר, ולכן אמר אל אכיש השב את האיש כי לדוד בפרט נתכוונו, ואכיש לדוד בפרט אמר ובעיני הסרנים לא טוב אתה ועתה שוב ולך בשלום, ודוד מצא מקום לטעון כי מה עשיתי ומה מצאת בעבדך, ר"ל מה הרעה אשר מצאת בי בפרט יותר מכל העבדים אשר אתי, כ"א היה הסבה להיותנו עבדים הנה הוא ספק כללי לכלנו, אבל בהיותכם מפרטים אותי לבד יורה שמצאת בי רשע ופשע בפרט, (ט) ולכן השיבו אכיש שחלילה לו משומו בו פקפוק, כי הוא בעיניו היה ישר וטוב כמלאך האלקים, אך שסרני פלשתים בלי סבה אמרו לא יעלה דוד עמנו במלחמה, ואמר אכיש זה בסתם לפי שנתבייש מלגלות אליו טענותיהם, (י) אבל כדי לכבדו אמר ועתה השכם בבקר ועבדי אדוניך אשר באו אתך והשכמתם בבקר ואור לכם, רוצה לומר ילכו כלם עמך, באופן שיהיה הדבר כולל כלכם ולא פרטי, ואמר עבדי אדוניך, להעיר על סבת חזרתם שלא היה כ"א לפי שלא יתרצו הם אל אדוניהם כ"א בראשי פלשתים. ואמר השכם בבוקר והשכמתם בבקר, לפי שההליכה מהמלחמה והחזרה ממנה לא תאות כי אם לחלושי הלב ולאיש הירא ורך הלבב, והיא חרפה גדולה והרואה אותם ישחק אליהם וילעגו להם, לכן צוה שישובו בהשכמה ואיש אל ידע בהחזרתם וכל זה מפני הכבוד: