אברבנאל על שמואל א כה:כח

ואמנם אמרה עוד שא נא לפשע אמתך וגו', אפשר שיפורש שישא חטאה במה שלא הביאה המנחה הראויה למעלתו. והנכון אצלי לפרשו שישא חטאה במה שהרבתה הדברים לפניו ותאמר טענותיה כאשה מעזת פנים לפני כבודו, ואמרה זה על דרך הקדמה למה שתרצה להכנס עמו עוד בדברים ולהוכיח כוונתה ודרושה מפאת טענה רביעית חזקה מאד, והיא שידוע ומפורסם הוא בכל ישראל שאתה עתיד ומזומן לשתי מעלות עליונות. האחת בעולם הזה, כי עשה יעשה השם לאדוני בית והוא המלכות, ויהיה נאמן עד אלף דור לזרעך ולא כבית שאול שקרע השם את מלכותו מעליו, והיה זה לך לפי שמלחמות השם אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך, רוצה לומר כל מלחמותיך הם עם אויבי השם ולא כשאול שהרג את כהני השם על לא חמס בכפם, ואתה תמיד נלחם בעבורו, ורעה שתעשה לאדם אחד מבני ישראל (לא בשפיכת דמים ולא בגזל ובעושק) לא תמצא עוד כל ימי הארץ כך וגם כן לא נמצא במה שעבר מימיך, (כט) עם היות שקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך (רמזה בזה לשאול שהסגירו בידו האלקים במערה ולא רצה דוד לשלוח ידו בו לפי שלא חפץ להתגאל בדם בני ישראל) וזהו ורעה לא תמצא בך מימיך עם היות שקם אדם לרדפך ומפני זה היה לך להרגו, כי היה ענין מעשה המערה מפורסם בכל ישראל. ואחרי אשר זכרה המעלה העליונה הזאת אשר יעלה דוד אליה בעולם הזה, זכרה עוד מעלה אחרת שיזכה אליה בעולם הבא אחרי שובו לעפרתו, והיא אמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם. רוצה לומר אחרי מותך תמלוך נפשך בעונג האלקי בחיים הנצחיים, ורמזה בזה המאמר אמתת ההשארות לצדיק בעונג ולרשע בצער, ושהצרור והדבוק האמתי לנפש הוא עם השם אלקיך, לא עם השכל הפועל כמו שחשבו המתפלספים, ואת נפש אויביך באותו עולם הנפשות יקלענה בתוך כף הקלע, רוצה לומר שלא תהיה צרורה במנוחה נכונה ובישיבה עליונה, כי אם מתנועע בצער מופלג כאבן שישליכו בכח גדול בקלע מזן אל זן. וכן הבין המתרגם הצרור הנזכר בכאן על העונג הנפשיי, מסכים למה שאמרו חכמינו ז"ל (שבת פרק כ"ג דף קנ"ב ע"ב) ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים תחת כסא הכבוד גנוזות, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם, ונשמתן של רשעים מטורפות ומשוטטות מסוף העולם ועד סופו ואין להם מנוחה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואחרי אשר הקדימה המעלות האלה גופנית ונפשיית אשר היה דוד עתיד להגיע אליהם, הוציאה תולדה אחת מהם, (ל) והיא והיה כאשר יעשה השם לאדוני ככל אשר דבר, והוא דבור כולל על שתי המעלות הנזכרות, ופרטה אותן אחת לאחת באמרה את הטובה עליך, והיא הנפשיית שנקראת טוב בעצם, שאין עניני העולם הזה טובים בהחלט בפני עצמם כי אם הנפשיים, ולזה אמרה הטובה עליך שאותו הטוב הוא סמוך ומחובר לאדם ואין כן עניני העולם הזה שהם חיצוניים ונפרדים ממנו. וזכר המעלה הזאת הנפשיית ראשונה להיותה הקודמת בקדימת מעלה ושלימות, אחר כן זכרה המעלה הגופנית באמרה וצוך לנגיד על ישראל שהוא המלכות, (לא) הנה להשגת המעלות האלה לא תהיה זאת לפוקה ולמכשול לאדוני ולשפוך דם חנם, רוצה לומר אם אתה תמנע מהרוג את נבל ומהשחית את ביתו לא תמצא עון אחר מונע אותך מהשגת המעלות האלה העתידות לבוא עליך, ובזה רמזה שאם יהרוג את נבל תהיה מיתתו לפוקה ולמכשול לפניו ויענש עליו בהכרח, אם בעולם הזה בענין המלכתו, ואם בעולם הבא בקבול שכרו, ולכן טוב לו שלא ישפוך דם נקי ולא יהיה אז אותו עון לו לפוקה ולמכשול, ולזה אמרה עוד ולהושיע אדוני לו, רצונה בענין ההמלכה והמלחמות שיושיעהו מידי אויביו, והיטב השם לאדוני, רוצה לומר בעולם הנשמות הוא הטוב האמיתי ייטיב לו שם, ולא יהיה שפיכות דם נבל למכשול לפניו. ומה שאמרה עוד וזכרת את אמתך, פירוש שאז בימים ההם תזכור זאת העצה הנפלאה אשר נתנה לך האשה הזאת וישמח לבך בזה, כי תמצא עצמך נקי מרציחת נפש שהיה דעתך להרגו, ולפי שאז תהיה נקי המחשבה תדע ותבין שבצדק כל אמרי פי. וגם אפשר לפרש וזכרת את אמתך שמלבד כל הטענות האלה שזכרה תזכור עוד אותה שאם יהרוג את נבל וישמיד את ביתו עליה תהיה הרעה והיא תסבול אותה ועליה תשפוך חמתו, ולכן בעבורה ראוי שיחדל מזה. ורבותינו ז"ל (מדרש שמואל פרק כ"ג ועיין רלב"ג) אמרו שנבאה בזה שימות מהרה נבל ושיזכרה דוד ללקחה לו לאשה כמו שהיה אחר כך. וכבר נוכל לפרש הפסוקים האלה באופן אחר, והוא שאביגיל רצתה לתת ארבעה טענות אחרות לשאין ראוי לדוד שיהרוג את נבל על חלומותיו ועל דבריו: הטענה הראשונה לפי שלא היה נבל בן מות כפי הדין, יען דוד לא היה עדין מלך ונבל בדברו נגדו לא היה מורד במלכות, וכבר העירו חכמינו ז"ל לזה בפרק קמא דמסכת מגילה, (דף י"ד ע"ב) אמרה אביגיל דוד עדין שאול קיים ועדיין לא יצא טבעך בעולם, והטענה הזאת רמזה במה שאמרה כי עשה יעשה השם לאדוני בית נאמן, רוצה לומר שיעשה ביתו בית מלכות בעתיד, אבל עדין לא נעשה ואינו מלך בהווה ואין אם כן נבל מורד במלכות, ואמרה זה ברמז לכבודו: הטענה השנית היא לפי שהיה דוד תמיד מתעסק במלחמות עם פלשתים ועם יתר האויבים מהאומות, ולהיותו בסכנה מתמדת היה ראוי אליו שלא יחטא לפני האלקים, באופן שעונותיו לא ילכדונו ולא תסור ממנו בחטאתיו השמירה האלקית, וזהו מה שאמרה כי מלחמות השם אדוני נלחם שהם המלחמות שילחם עם האומות, ומה שאמרה ורעה לא תמצא בך מימיך, הוא תפילה לאל שישמרהו ולא תבואהו רעה בכל ימיו: הטענה השלישית לפי שקם שאול לרדפו ולבקש את נפשו ודוד מפני זה בסכנה עצומה כל היום וכל הלילה, ומפני זה ראוי שיעשה מצות לשבשכרם ובזכותם יצילהו השם יתברך מידו ולא יחטא כי יכשל בפשעו, ואל זאת הטענה רמזה באמרה ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך שהוא שאול, ועל כל זה והיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלקיך, רוצה לומר שיצילהו השם מידו וישמור את נפשו והוא צרור החיים אשר זכרה כלומר שישמור אותו ממות, ואמרה ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, רצתה ששאול ילך מזן אל זן רודף אחריו כאשר ירדוף הקורא בהרים ולא ימצא מנוח לכף רגלו כאבן המתנועע בקלע, ואף על פי כן השם לא יעזבנו בידו: הטענה הרביעית מפאת הכבוד ושמו הטוב, והוא שעתה בהיותו דוד הולך נרדף בהרים לא יחוש לזה, אבל כאשר יעשה השם לו את הטוב אשר דבר עליו, והוא אשר יצוהו לנגיד ולמלך על ישראל, אין ראוי שיצא עליו שם רע בהתחלת מלכותו ששפך דמים לבקשת השררה ולקחת נכסי נבל, והלא גנאי הוא לו וכדאי בזיון וקצף, וזהו ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני וגו', ובמה שאמרה והיה כאשר יעשה השם לאדוני וגו' וצוך לנגיד, רמזה למה שאמרתי שאינו עדין נגיד ולא צוהו השם עדינה אבל יצוה אותו בעתיד, ולכן לא קראתו בדבריה מלך כי אם אדוני לבדו. הנה אמרה ולמכשול לב לאדוני להעיר שהוא בעצמו יתחרט מזה אחר כך בלבו, כי עם היות שלא יצעק אדם ממנו עליו יהיה דוד עצמו בלבו מתחרט מהיותו שופך דם נבל ויהיה חטאתו נגדו תמיד, וזהו ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם נקי. או נאמר שכוונה בזה שעבירה גוררת עבירה, ואם יעשה הדבר הרע הזה יהיה לו אחר כך לפוקה ולמכשול בהיותו מלך והרשות בידו, לשיהיה נקל בעיניו על כל דבר שיזדמן שיעלה חמתו וימהר לשפוך דם חנם, כי יפותה לבו מפאת התכונה הרעה אשר יקנה מזה להרוג אנשים, וזהו ולא תהיה לך זאת לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם נקי, ועם היותו מלך הנה יתחרט מהפועל הרע שיצא מידו, וזהו והטיב השם לאדוני וזכרת את אמתך, רוצה לומר עם כל הטוב אשר ייטיב השם לאדוני שתמלוך על כל ישראל אין ספק שתזכור את אמתך, רוצה לומר שהיא אלמנה סוערה עניה לא נוחמה ויקרא עליך אל השם והיה בך חטא, אחרי אשר אתה הסיבות אלמנותה ועוניה. הנה מכל ד' הסבות האלה הכריחתו שישכך חמתו ולא יהרוג את נבל. ולפי שהיו אלה דברים קשים, הוצרכה להקדים שא נא לפשע אמתך שישא חטאה על מה שתדבר נגדו. הנה התבארו הפסוקים בב' אופנים נאים מאד, והותרה השאלה השלישית שאין פירוש ולא תהיה זאת לך לפוקה שאחרי מלכותו לא יצוה להרוג את נבל, כי אם שלא יהיה לו אז לפוקה מה שהוא עושה נגדו עתה כמו שפירשתי: והנה מנו חכמינו ז"ל (מגילה פרק א' דף יד ע"א) אביגיל בכלל הנביאות, למה שראו בדבריה עתידות במה שאמרה ועתה יהיו כנבל אויביך וגו', ובאמרה וזכרת את אמתך וגו', לפי פירושם, והנבואה הזאת אינה כי אם מדרגת רוח הקדש אשר תאמר נבואה בדרך כלל, וכמו שפירשתי בענין חנה לא שיאמרו שבא אליה הדבור הנבואיי כדבורה וחולדה, והוכיחו גם כן נבואתה במה שאמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, כפי הפירוש הראשון האמיתי אשר זכרתי ושהסכימו בו חכמינו ז"ל, וכאשר תתבונן תמצא במאמר המדעי הזה נכללו בו ז' שרשים יקרים מסודות המציאות בענין הנפשי:

(המחבר ממציא ז' שרשים בהשארות הנפש מפסוק זה) השרש הראשון הוא שנפש השכלית תשאר נצחית מבין שאר חלקי הנפש, כי עם היות שנודה בהיותה הווה, לא יתחייב מזה שתהיה נפסדת, אחרי אשר אין לה סבות ההפסד, ואין חדוש השכל והתהוותו כהויית שאר הצורות וחדושם, ולזה לא ימנע ממנו הנצחיות, והוא בהפך דעת האפיקורוס המאמין שהנפש תכלה ותפסד בהפסד הגוף, וכבר הניח השורש הזה שלמה המלך ע"ה באמרו (קהלת י"ב ז') וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, והסתכל שבעפר אמר כשהיה וברוח לא אמר כשהיה, וסבתו אצלי שבתורה ובמצות ישתלם החלק הנפשיי ויקבל עליו שכרו אחרי המות ואין כן הגוף, כי הוא לא ישתלם כלל כי עפר הוא ואל עפר ישוב, ולכן אמר בו כשהיה, רוצה לומר באותו ערך ומדרגה שהיה קודם הבריאה, מה שאין כן ברוח שישוב אבל לא כשהיה, כי אם יותר שלם ומוכן לקבול השכר או לקבול העונש. ובמסכת שבת (פרק כ"ג קנ"ב ע"ב) אמרו, אל האלקים אשר נתנה, תנה לו כמה שנתנה לך, מה הוא בטהרה אף אתה בטהרה. ובמדרש קהלת (דף קי"ד ע"ד) דרשו והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, אימתי כאשר ישוב העפר אל הארץ כשהיה, ואם לאו ואת נפש אויביך יקלענה וגו', ירצו שישוב העפר אל הארץ בלי לכלוך החטאת כמו שהיה בבריאתו, ואז הרוח ישוב אל האלקים וישאר השכל נצחי וחי. והשורש הראשון הזה רמזה האשה החכמה באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים:

השרש השני הוא שההשארות ההוא לנפש הוא באיש, ולא יתאחדו הנפשות אחרי צאתם מגופותיהם בהדבקם והתאחדם עם השכל הפועל, כמו שחשבו בזה רבים מהפלוסופים, אבל כל נפש ונפש תשאר נבדלת בעצמה, ועם היות שהמספר והרבוי והפרטיות בדברים אשר בכאן הוא כפי החומר והמקרים ולא יושכל מנין בדברים הנבדלים, הנה יתחלפו הנפשות כפי זכויותיהם וידיעותיהם, כמו שנאמר בשכלים הנבדלים לדעת האומר שאין השתלשלותם בדרך עלה ועלול ועם כל זה הם רבים ומתחלפים. וכבר ביארו השרש הזה חכמי האמת, אמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פרק ז' פ"ג ע"ב), דרש רבא ואיתמר תאני רב יוסף, מאי דכתיב (תהלים ק"ד כ' וכו') תשת חשך ויהי לילה? זה העולם שדומה ללילה. בו תרמוש כל חיתו יער, אלו רשעים שבו דומין לחיות. תזרח השמש יאספון, תזרח השמש לצדיקים ויאספון הרשעים. ואל מעונותם ירבצון, שאין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור בפני עצמו. יצא אדם לפעלו, אלו הצדיקים שיצאו לקבל שכרם. ולעבודתו עדי ערב, למי שהשלים עבודתו עדי ערב, הנה אמרו שלכל צדיק וצדיק תהיה מדרגה מתחלפת ונבדלת בעולם הנשמות, ואליו רמזה האשה יראת השם באמרה והיתה נפש אדוני צרורה, רוצה לומר נפשו בפרט ובאיש:

השרש השלישי הוא שאין ההשארות כפי המושכלו' והדעות העיוניות כמו שחשבו רבים מהמתפלספים מבני עמנו, (וכבר ביטל הדעת הזה הר' חסדאי ז"ל בספרו, והר"י ן' שם טוב הרחיב הדבור בזה בספר כבוד אלקים אשר עשה, ישלם השם פעלו), אבל הוא כפי התורה והמצוות והמעשים הרצוים אצלו יתברך, וכבר ביאר זה דוד ע"ה באמרו (שם קי"ט א', ב', וכו') אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם, אשרי נוצרי עדותיו וגו', אף לא פעלו עולה וגו', רוצה לומר שהאושר וההצלחה האמתית הוא בעיון התורה האלקית ובעשיית מצותיה וההתרחק ממצות לא תעשה, וכבר אמתו גם זה חכמינו הקדושים אמרו במשנה (קדושין פרק א' דף ל"ט ע"ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ופירשו בגמרא ההטבה הזאת ואמרו שהוא הטוב הצפון לצדיקים, ואמרו שהמוסרים נפשם על קדושת השם מדרגתם בשכר הנפשיי עצום מאד, באמרם הרוגי לוד אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם, ובמס' בבא בתרא (פרק א' דף י' ע"ב) אמרו שאלו את שלמה איזהו בן העולם הבא? אמר להם אותם שכתוב בהם (ישעיה כ"ד כ"ג) ונגד זקניו כבוד, כי הא דרב יוסף בריה דר' שמעון ב"ל וכו'. וכל זה ממה שיורה שאין הגמול הנפשיי מיוחד למושכלות העיוניות כי אם למצות האלקיות, ואל זה רמזה האשה הגדולה הזאת באמרה, כי מלחמות השם אדוני נלחם, והוא בעשיית המצות, ורעה לא תמצא בך מימיך, והוא בההרחקה מן העבירות, ויקם השם לרדפך, והם הייסורים הממרקים, ובזכות כל זה אמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו':

השרש הרביעי הוא שההשארות והדבקות הנפשיי אחרי המות אינו מיוחס אל השכל הפועל, כמו שהאמינו הפלוסופים ונטו אליו רבים מחכמי אומתינו שהנפש בו תדבק ובו תתעדן, אבל הדבקות והעונג והשכר הוא מהאל יתברך ועמו יוחדו הנפשות השלמות, אמר איוב (איוב י"ב ט') אשר בידו נפש כל חי וגו', ואמר שלמה (קהלת י"ב ז') והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, רוצה לומר שאחרי שהאל יתברך הוא נותן הנפש השכלית כמו שכתוב (ישעיה נ"ז י"ז) ונשמות אני עשיתי, ראוי שאחרי הפרדה מהגוף אליו יתדבק ושבה אל בית אביה כנעוריה. וכבר ביארו זה חז"ל במס' חגיגה (פ"ב י"ב ע"ב), ערבות רם ונישא שוכן עליו, ערבות שבו צדק ומשפט וצדקה גנזי חיים גנזי שלום גנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, צדק ומשפט, דכתיב (תהלים פ"ט ט"ז) צדק ומשפט מכון כסאך, צדקה דכתיב (ישעיה נ"ט י"ז) וילבש צדקה כשריון, גנזי חיים, שנאמר (תהלים ל"ו י') כי עמך מקור החיים, גנזי שלום, שנאמר (שופטים ו' כ"ד) ויקרא לו השם שלום, גנזי ברכה, שנאמר (תהלים כ"ד ה') ישא ברכה מאת השם, נשמתן של צדיקים, שנאמר (בסימן זה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלקיך, ונשמות ורוחות שעתידין להבראות, שנאמר (ישעי' נ"ז ט"ז) ונשמות אני עשיתי, וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו את המתים, שנאמר (תהלים ס"ח י') גשם נדבות תניף וגו', וענין זה המאמר שהדברים האלה כלם הם מפעל ההשגחה האלקית, ולזה יחסום הכתובים לאל יתברך להיותו הפועל אותם, והם צדק ומשפט וצדקה, שהם השגחתו בבני אדם והטבתו אותם בדרך השגחה, וזכרו החיים והשלום והברכה, להיותם שכר יראי שמו, והנשמות שעתידין להבראות, להיותם מפועל הסבה הראשונה ואינם מהשכל הפועל, ונשמות של צדיקים אחרי השלמתם והפרדם מהגופות, לפי שהדבקות וההשארות הוא בו יתברך ולא בשכל אחר, והטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות את המתים, רמזו על שהתחיה תהיה נסיית ובהשגחתו יתברך לא בדרך טבע, ולזה כוונו גם כן באמרם בסוף המאמר (הנ"ל), ושם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי רם ונשא שוכן עליו, שנאמר (תהלים שם ה') סולו לרוכב בערבות ביה שמו, רוצה לומר שהנשמות הנשארות הם שמה במדרגות השכלים כפי מדרגותיהם, וייחסו כל זה לערבות להעיר שהאלוה יתברך הוא המניע הגלגל העליון והוא המשגיח העולם השפל בדברים הנזכרים האלה. והנה לא זכרו שם עונש הרשעים לפי שאין רע יורד מלמעלה, והוא מתחייב אליהם מחטאתם, ע"ד אמרו (בספר' סימן ב' ל') כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. הנה השרש הזה רמזה אביגיל, באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלקיך, רוצה לומר שתדבק בסבה הראשונה יתברך לא בשכל הפועל:

השרש החמשי הוא במהות העונג הנפשיי ושכר עולם הנפשות, שהוא ההשגה האלקית והוא העונג המופלא אשר לא תשוער אמתתו באלה החיים הגשמיים להמנע זה ממנו מצד החומר. ולהיות השכר ההוא השגת הנפש ממנו יתברך מה שהשגתו נמנעת בעודה בגוף, אמרו חכמינו ז"ל (חגיגה פרק ב' דף י"ב ע"ב) שהוא האור הגנוז לצדיקים לעולם הבא ויתמיד זמן בב"ת, ויתחלפו בו מדרגות האנשים כפי התחלפם באהבה והעבודה בעוד בחיים חיותם בגוף ונפש, וההשגה הזאת תתחבר אליה העונג האלקי, למה שהיה כמו שזכר החוקר (אריסטו) במה שאחר הטבע, העדון והערבות משיג ממשיגי ההשגה, וההשגה ההיא נקראת חיים, כי כל מושכל ושכל בפעל הוא חי, כמו שביאר הפילוסוף באותו מקום, וכבר העירו חז"ל (ברכות י"ח ע"א) גם כן לזה באמרם צדיקים אפילו במותם הם חיים. ובמדרש תהלים (ריש מזמור ל') אמרו, יעלזו חסידים בכבוד, באיזה כבוד? בכבוד שעושה הקדוש ברוך הוא אל צדיקים כשנפטרין מן העולם ואז מקלסין אותו, אמר ר' חייא ב"ר יוסי אין בין הצדיקים חיים למתים אלא הדבור בלבד והם מקלסין להקדוש ברוך הוא הוי ירננו על משכבותם. ואליו רמזו גם כן באמרם (ברכות פרק ב' דף י"ז ע"א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ירצו בעטרות זכויותיהם ומעשיהם הטובים, וזיו השכינה הוא השפע וההשגה התמידית שיהנו ויערבו עמה. ואליה רמזה אשת חיל זאת באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, רוצה לומר בצרור ההשגה והשפע שנקרא חיים, או בקבוץ השכלים הנבדלים שהם חיים באמת:

השרש הששי הוא שלא היה ההשארות לבד לנפשות השלמים שישארו במושכלותיהם או במעשיהם הנרצים, אבל גם הרשעים נשארים נפשותיהם להענש בעולם הנפשות, וזה ממה שיורה שאין עונש הנפש שתפסד בהפסד הגוף כדעת קצת מחכמי אומתינו, אבל הוא שתשאר בחיים הנפשיים ושם תקבל עונשה, ומזה יתבאר שאין הנפש השכלית הכנה כדברי אלכסנדר (אלכסנדר מוקדון), כמו שבא בח"ג מספר הנפש, וכמו שיראה שנטה אליו המורה בפרק ס"ט חלק א' מספרו, אבל באמת נפש האדם אשר היא צורתו הוא עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו, ולכן היתה נשארת אחרי המות אם לקבל השכר ואם לקבל העונש, וכבר אמתו זה בפרקי ר' אליעזר, אמרו כל הנפשות חוזרות ונאספות איש אל דור אבותיו ואל עמיו, הצדיקים עם הצדיקים ורשעים עם הרשעים, שכן הוא אומר (בראשית ט״ו:ט״ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו'. ובמדרש קהלת (דף צ"ד ע"א) אמרו, תאנא אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים כלם עולות למרום, אלא שנשמתן של צדיקים הם נתונות באוצר, ונשמתן של רשעים מטרפות בארץ, הוא שאמרה אביגיל לדוד ברוח הקודש, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף וגו':

השרש השביעי במהות עונש הרשעים, והוא שאין עונשם ההפסד וההעדר הגמור, אבל הוא עונש מופלג וצער מתמיד אשר לא ידומה מהותו באלה החיים, להיות הנושא שם דק רוחני משיג מאד מה שיגיעהו. וכבר נמצא בזה דעות לחכמינו ז"ל, מהם אמרו שהוא אש דק מעניש בגבול נמרץ, באמרם אש שלנו אחד מששים בגיהנם, ויכנו העונש ההוא אל היותם נדונים לשריפה, להיות האש היותר דק שבפעולים, ולהיות הנפש רוחנית דקה ביחס עובי גשמיותה, ויתחלפו ג"כ מדרגות העוברים בזה, שקצתם נדונים י"ב חדש, ומהם נדונים לדורי דורים וכמו שבא במס' ר"ה (פ"א י"ז ע"ב), והרמב"ן זה דעתו בשער הגמול אשר לו. ובפרקי ר' אליעזר (פרק ל"ד) אמרו מה בין נפשות של צדיקים לנפשות של רשעים? תניא ר' אליעזר אומר נפשות של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ונשמתן של רשעים רוממות והולכות תדיר, הללו במנוחה והללו אין להם מנוחה, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, ר"ל שכמו שהאבן בקלע יש לה תנועה מבולבלת, פעם למעלה ופעם למטה, פעם ביושר ופעם בסבוב, לסבת המכריח יכריחנה על זה הערבוב, כן ימצא בעולם הנשמות לנשמתן של רשעים מהערבוב והבלבול מפאת המכריח המעניש אותן, וזה צער נפלא להן היותן נעות ונדות מענין רע יוצא מן הטבע לענין רע, ולא תסור מהיותה בעונש עד תום הזמן המוגבל לענשה אם מעט ואם הרבה או בב"ת כפי מה שגזרה חכמתו ית', ואל זה רמזה האשה היקרה פום ממללת רברבן, באמרה ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, והבן אמרו בתוך כף הקלע, שגם בזה לא תהיה נפש אויביו כאבן, שעם כל תנועת' המבולבלת בקלע הנה תצא משם ותבקש מקומה ושם תנוח במקומה הטבעית, אבל נפש הרשע לא תהיה כן, כי יקלענה ענשה ותמיד תהיה בתוך כף הקלע לא תצא משם ולא תשוב למקומה ולא תמצא מנוח לכף רגלה. הנה שבעת השרשים האלה נכללו במאמר הזה, והראיתיך על אבן אחת שבעה עינים, והוא מה שיורה שרוח ה' דבר בה ומלתו על לשונה: