אברבנאל על שמואל א כד:א

ויהי כאשר שב שאול וגו'. ספר הכתוב שאחרי ששאול שב מהכות את פלשתים הגידו לו שהי' דוד במדבר עין גדי, (ב) ויבחר לו שלשת אלפים איש בחור מכל ישראל וילך לבקש את דוד על פני צורי היעלים, רוצה לומר על ראשי הסלעים אשר יקננו שם היעלים, כמו שאמר (איוב ל"ט א') הידעת עת לדת יעלי סלע, וצורים הם הסלעים שהיה דוד ואנשיו יושבים שמה ונוסעים ממקום למקום, (ג) ובא שאול אל מקום ומחוז אחד הנקרא גדרות הצאן בהיותו הולך לדרכו, והיה שם מערה גדולה מאד ונכנס בה שאול להסך את רגליו, רוצה לומר להשתין מים קטנים כפי המפרשים. והיותר נכון הוא שהיה לעשות צרכיו הגדולים ומתוך צניעותו נכנס שמה, ודוד ואנשיו היו בקצה המערה כי היתה מערה גדולה מאד והיו כלם נחבאים בה, (ד) וכאשר ראו את שאול לבד בתוך המערה אמרו אל דוד באמת זה היום אשר אמר האל יתברך שנתן את אויבך בידך ועשית לו כאשר יטב בעיניך, ואמרו זה להגיד שהיה ביאת שאול שמה מסודרת מהאל יתברך לשיהרגהו דוד, והוא הנרצה באמרם נתן השם וגו', ודוד הלך אליו בלט מאחריו ויכרת את כנף מעילו (ה) וזכר הכתוב מחסידותו ויושר לבבו שגם הדבר הקטן ההוא מכריתת כנף מעילו נתחרט על מה שעשה אתו, שהיה בעיניו כמרים יד במלך, וזהו ויך לב דוד אותו כי חשב שמא יחשב בו עון בזה. ואמרו חכמינו ז"ל בפרק הרואה (ברכות פרק ט' דף ס"ב ע"ב) כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם, שנאמר (מלכים א א׳:א׳) ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, כי בעבור שכרת דוד את מעיל שאול נענש שלא יחם לו מרוב הבגדים בזקנתו: