אברבנאל על שמואל א כא:ה

והכהן השיבו אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש אם נשמרו הנערים אך מאשה, ופירש רד"ק בשם אביו ז"ל שהלחם קדש אשר זכר בכאן היו לחמי תודה שיוכל זר לאכלם בטהרה לא לחם הפנים, ושלכן אמר אם נשמרו אך מאשה (ה) ודוד השיבו על טהרתם כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום, רוצה לומר אף על פי שהיתה אשה מוכנת אצלנו בימים הראשונים עם כל זה בסבת צאתי לדרך היו כלי הנערים קדש, רוצה לומר שהיו מטהרים מלבושיהם וכליהם, והוא דרך חול, כלומר עם היות שהדרך היה חול אצלם אף על פי כן היו מטהרים עצמם כי היה מנהגם לאכול חוליהם בטהרה, ואף כי היום יקדש, רוצה לומר כל שכן שהיום יקדש הלחם אשר תתן לנו בכלי הנערים, רוצה לומר כשיהיה בכליהם (ו) וזכר שנתן לו הכהן לחם קדש, רוצה לומר לחמי תודה שהוא לחם קודש, ונתן הסבה למה נתן לו לחמי תודה, ואמר שלחם חול לא היה שם וגם כן לא היה שם כי אם לחם הפנים או לחמי תודה, ולפי שלא היה ראוי לתת להם לחם הפנים הוצרך לתת לו לחמי תודה, וזה שאמר ויתן לו הכהן קדש (שהוא התודה) כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים, ר"ל לפי שלא היה שם לחם אחר כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני השם היה אסור לזרים, לפיכך נתן לו לחמי תודה, זהו פירושו והוא מתישב כפי הכתובים, ואל זה נטה גם רלב"ג בפירושו לזה המקום. והיותר מתישב הוא מה שהסכימו חכמינו ז"ל במסכת מנחות (פרק י"א צ"ה ע"ב) שהלחם קדש היה לחם הפנים שהוסר ונסתלק מעל השלחן אחרי שכבר הוקטרו הבזיכין. ופירוש הפסוק כפי מה שפירש האפוד בפרק י"ג מספרו בדקדוק וכפי הנראה אלי הוא, שאחימלך אמר אל דוד שלא היה בידו כי אם לחם קדש, והוא לחם הפנים מאחר שנסתלק ואין ראוי להתירו לזרים אם לא יהיו פרושים והם האוכלים חולין בטהרה, ולזה אמר אם נשמרו הנערים אך מאשה, כי היא אשר השמירה ראויה בה יותר, והשיבו דוד ג' דברים. האחת כי באמת זה שלשה ימים אשה עצורה לנו ונמנעת מהם בסבת יציאתו לדרך, וזהו אומרו בצאתי, שהיו ג' ימים שיצאו לדרך ולכן היו כלי הנערים קדש, כלומר שהמה וכליהם היו בהכרח טהורים. והשני השיבו והוא דרך חול, רוצה לומר ועוד כי הלחם ההוא כבר היה חול משנסתלק מעל השלחן והוקטרו הבזיכין שיצא מידי מעילה. והג' אומרו ואף כי היום יקדש בכלי, רוצה לומר אף אל פי שהיה לחם הפנים הזה מונח היום ונתקדש על השלחן, הנה היה מותר לנו לאכלו להיותנו מסוכנים, (יומא פ"ב ע"א) ואין דבר עומד בפני פקוח נפש. ואמרו חכמינו ז"ל (תנחומא) שאחזו בולמוס והוא חולי הרעב. וזכר שאז נתן לו הכהן לחם קדש הנזכר, ונתן הכתוב סבה ואמר ולמה לא נתן לו לחם חול, (ולא נצטרכו לכל הטענות האלה) ואמר כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני השם, והוא אשר הסתלק כדי לשום במקומו לחם חם ביום הלקחו. הנה התבארו בזה הפסוקים והותרו הספקות, וידענו שהיה הלחם לחמי תודה כפי הפירוש הראשון, או לחם הפנים אשר הוסר ונסתלק מעל השלחן. וידמה שהיה לחם הפנים ההוא עדין אצל אחימלך מהחלק אשר לקחו ממנו אנשיו אשר במשמר הנכנס או היוצא, או היה החלק אשר לו כי היה הכהן הגדול חולק החלות עם המשמרות, שנאמר (ויקרא כ"ד ט') והיתה לאהרן ולבניו, מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ואמרו חכמינו ז"ל (יומא פרק ד' ל"ט סוף ע"א) שלחם הפנים לא היו אוכלים אותו הכהנים כי אם דבר מועט כזית והיו מושכין את ידיהם ממנו, ולכן היה נשאר פעמים אחר השבת. וידענו מזה שלא נתן לו לחם החם, כי אם מה שנסתלק כאשר ערכו על השלחן הלחם החם. וכבר כתב רד"ק שהיתה נוב כלה עיר כהנים, והיו כל אנשי העיר אוכלי תרומה, ולזה לא היה בעיר לחם חול ונצטרך על כן לתת לו לחם הפנים. ואפשר גם כן לומר שדוד לא רצה שאחימלך ישלח לבקש בעיר לחם חול ולא יתמהמה שם כל כך, ולזה נתן לו מלחם הפנים לכסות הליכתו, ובמה שאמר לשום לחם חם ביום הלקחו, חלקו חכמינו ז"ל במסכת מנחות, (דף צ"ה פ"א) ר' יהודה אומר שהיו החלות נאפות בשבת, ולדבריו היה הלחם חם בעת סדורו, ולדעת חכמים שאמרו שלא היתה אפייתו דוחה את השבת ושבערב שבת היה נאפה, אפשר שהיה כל הלילה בתנור ולא היו מוציאין אותו מן התנור עד עת סדורו, ואולי היו סותמין פי התנור כדי שישתמר חמומו עד מחר. ודעת חכמינו ז"ל במסכת יומא (פרק א' כ"א ע"א) ובמסכת מנחות (פרק י"א צ"ו ע"ב) שהיה חם במעשה נס, אמר ר' יהושע נס גדול נעשה בלחם הפנים, סלוקו חם כסדורו, שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו, הנה הותרו השאלות ראשונה ושנית: