אברבנאל על שמואל א טז:ז

והשם השיבו אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו, רוצה לומר עם היותו יפה תואר ויפה מראה וגבוה הקומה אל תבט אל זה, בחשבך שתמיד יהיו המלכים בזה האופן כמו שהיה שאול, כי מאסתיהו, וכנוי מאסתיהו אצלי לא יחזור אל אליאב, אבל הוא לגובה קומתו שזכר, ר"ל כי כבר מאסתי גובה הקומה במלכים, מאחרי שראיתי שאול שהיה גבוה הקומה ושב מאחרי, והעיד ית' על אליאב שהיה לבו בלתי תמים, ושלא היה יפה מבפנים כמו שהיה מבחוץ, וזהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים הדבר החיצוני ויי' יראה לפנימי שהוא הלבב. ובפסח שני אמרו (פסחים ס"ו ע"ב), אמר ר' מני בר פטיש כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנא לן? מאליאב, דכתיב (בסי' י"ז כ"ח) ויחר אף אליאב בדוד. ובמדרש שמואל (פרשה י"ד) אמרו, אמר לו הקב"ה לשמואל אתה אמרת אנכי הרואה, חייך למחר אני מראה לך שאין אתה רואה, ואימתי היה? בשעה שהלך למשוח את דוד חשב שאליאב היה, אמר לו הקב"ה אתה שאמרתי אנכי הרואה, אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיו: אמנם בתנחומא לא ייחסו בזה טעות מבואר לשמואל, אמרו אפשר שמואל שנכתב עליו כי נאמן שמואל לנביא לה' טעה? א"ר יצחק לא טעה שמואל, אלא שראה ולא כוון אם מביתו ואם ממנו יוצא המלכות, שנאמר (דברי הימים ב' י"א י"ח) ויקח לו רחבעם את אביחיל בת אליאב בן ישי לכך אמר אך נגד ה' משיחו. ומה נאה אצלי מה שפירשו אחרים בזה ששמואל ראה את אליאב ושהיה בלתי יפה כ"א כעור ומגונה, ולכן אמר אך נגד ה' משיחו על שאול. כאומר הנה נגד ה' שאול שהוא משיחו ותוארו נאה למלכות, ומה לו לבקש פחותים כאלה? והאל ית' השיבו אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו, וגבוה הקומה נאמר על שאול, כמו שאמר (בסי' ט' ב') משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ומאסתיהו אמרו גם כן עליו, כמו שאמר (בסי' ט"ו כ"ז) וימאסך ה' מהיות מלך וגו'. והודיעו שהיה שאול בלתי שלם בנפשיו', עם היותו בכחות הגופיות מובחר ומשובח מהעם, רומז למה שאמרתי שחטא במיעוט אמונה ובמיעוט אהב' את ה', ומה שטען רלב"ג נגד זה ממה שעברו שאר הבנים לפני שמואל ואמר בכלם גם בזה לא בחר ה', שיורה שנזכר בכתוב שלא בחר באליאב אינה טענה, כי בהיותו מבזה אותו ואומר אך נגד ה' משיחו להבדיל ממעלת שאול ותוארו יורה שלא היה בוחר בו, ולזה אמר בכל אחד מהאחרים גם בזה לא בחר ה', ר"ל אעפ"י שאינו כל כך עכור כאליאב גם לא בחר בזה. והנה אמר כי האדם יראה לעינים, להגיד שהאדם ישפוט על החושים החצוניים אם הם שלמים אם לא, וזכר מהם העינים שהוא החוש היותר נכבד, והש"י יראה ללבב אם הוא תמים אם לא: