אברבנאל על שמואל א טז:כג

וספר שבהיות רוח אלקים אל שאול היה לוקח דוד הכנור ונגן בידו והיה מסיר העצב והדאגה ממנו, רוצה לומר שבבוא על שאול מחשבותיו מהדברים האלקיים שקרע השם מלכותו מעליו (שהוא רוח אלקים הנזכר כאן) והיה מתעצב היה מנגן דוד, באופן ששאול ישים מחשבתו בניגון וישתעשע בו ולא יתעצב עם מחשבותיו עוד, וזהו ורוח לשאול, שהיה מקבל בזה הרוחה מן המצוקה שהיה עליו. וידמה שהיה הכח הזה לדוד בפרט והוא ענין אלקי, ונרמז זה באמרו ונגן בידו וטוב לו, כי היה הכח הזה מיוחד ליד דוד, ובזה הורה שכבר היה עליו השפע האלקי להיות דוד נעים זמירות ישראל ושניגונו היה ערב אצל השם יתברך, ולכן היה שירפא ניגונו החולי ההוא אשר אין מדרכו כפי הטבע שיתרפא מבלי הרקה וחלוף המזג המחלי שסרה מעליו רוח הרעה. ועיין שלא אמר בזה רוח אלקים רעה, אבל אמר לבד רוח רעה, לפי שזה הוא ספור הכתוב ויספר תמיד האמת על הדיוק, אמנם מה שאמר למעלה רוח אלקים רעה הם דברי עבדיו, והוא מאמר כפי מחשבתם ואינו כפי מה שהוא, ומה שנאמר אחרי זה ותצלח רוח אלקים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית אפרשהו במקומו, והותרו עם זה השאלות חמשית וששית: והנה (תועלת הסיפור) כתב כל זה כדי להעיר שמיד שצלחה רוח אלקים על דוד הוסרה מעם שאול, ושלבו היה עצב עליו להיותו מרגיש ורואה מה יהיה עליו, וגם להודיע שדוד מעת המשחו היה נעים זמירות ושהוא היה מסיר מעם שאול המצוקה והדאגה בניגונו, כמו שאמר על עצמו בדבריו האחרונים (שמואל ב' כ"ג א') משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל: