אברבנאל על שמואל א יב:כא

ואמנם אמרו עוד ולא תסורו כי אחרי התוהו, נדחקו מאד המפרשים בפירושו. ואני אחשוב שכי אחרי התוהו משמש בלשון אלא, שהוא אחד מהארבעה לשונות שתשמש לשון כי (אי דלמא אלא דהא) כמו שכתב רש"י (ריש פרשת וירא) וכן (בראשית י"ח ט"ו) לא כי צחקת. ואמרו ולא תסורו אינו מצוה כי אם הודעה, יאמר הנה ראוי אליכם שלא תסורו מאחרי ה' כמו שאמרתי לפי שלא תסורו ממנו אלא אחרי התוהו, כלומר אני ידעתי שלא תסורו כי אם להליכתכם אחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה, ומאחר שלא תוכלו לסור מאחרי ה' כי אם שתלכו אחרי התוהו דבר הגון הוא שלא תסורו ממנו. והמפרשים פירשו כי אם תסורו מאחריו ותלכו אחרי התוהו לא יועילו ולא יצילו אתכם כי תוהו המה. ונתן הטעם למה לא יראו ממה שעשו באמרו (כב) כי לא יטוש ה' את עמו, רוצה לומר אף על פי שבמה ששאלתם מלך חטאתם הנה ה' לא יטוש אתכם לא בזכותכם כי אם בעבור שמו הגדול, לפי שהוא ברצונו הואיל ורצה לעשות אתכם לו לעם: ולפי שכמו שאמרתי במה ששאלו מלך חטאו לאל יתברך וחטאו כנגד שמואל הנביא, לכן הנביא דבר בשניהם, אם כנגד השם יתברך אמר כי לא יטוש ה' את עמו וגו', (כג) ואם במה שחטאו נגדו אמר גם אנכי חלילה לי מחטוא להשם מחדול להתפלל בעדכם, שאחרי שאתם שבתם בתשובה ותתודו על עונכם הייתי אני חוטא אם לא אתפלל בעדכם ואם לא הוריתי לכם בדרך הטובה והישרה, אבל אל תבטחו בתפלתי בחשבכם שאף על פי שתמרו את פי ה' תפילתי תציל אתכם ממות אינו כן, כי לא יועיל דבר אם לא תהיו אתם טובים וישרים עם ה', (כד) וזהו שאמר אך יראו את ה' ועבדתם אותו, בראותכם את אשר הגדיל עמכם בכל החסדים אשר עשה עם אבותיכם ועמכם, (כה) ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו, רוצה לומר לא תועיל תפלתי כלל אם לא בהכנת המקבלים, והמלך לא יושיעכם ואתם לא תעזרוהו אם לא בהיותכם דבקים ביי' אלקיכם, כי אז ישוב ה' לשוש עליכם לטוב כאשר שש על אבותיכם, הנה התבאר אם כן מזה תוכחת שמואל לעם על שאלת מלך. וכבר יאמר אומר לא ימלט משנאמר אם שהיתה שאלת המלך אסורה לישראל או מותרת כענין היפת תואר, (דברים כ"א י"א) ואם היתה אסורה איך בתשובתם לא חזרו מהחטא? והיה ראוי שלא יהיה עוד עליהם מלך, ואם היתה מותרת למה נתקצף האלקים על קולם והוכיחם הנביא כל כך עליו ואמר שהוא רעה רבה? ולא מצינו שהוכיח הנביא לדוד כאשר לקח במלחמה את מעכה בת תלמי מלך גשור שהיתה יפת תואר לפי שנתן יתברך לו היתר בדבר, ומלבד מה שכבר אמרתי בזה הנה אומר עוד בהיתרו שהיתה שאלת המלך דבר הרשות, ולזה לא עזבו מלכם ולא אסרו השם יתברך עליהם, ונמשכו המלכים בישראל מהסבות אשר זכרתי במה שעבר, אבל היה מפעל יצר הרע והיו ישראל בזה שואלים רעה לעצמם ובוחרים בהיזקם ובהפסדם ולזה הוכיחם הנביא עליו, ואל זה כוון באמרו רעתכם רעה בעיני ה' כמו שפירשתי. ועם היות שלא הוכיח יתברך הלוקח אשת יפת תואר במלחמה, הנה ראה להוכיח את ישראל על זה לשלשה סבות. האחת להיות המעשה המגונה שיעשה הכלל יותר רע מאשר יעשה האיש הפרטי, וכמו שראינו בענין פלגש בגבעה (שופטים כ'), שלהיותם כלל עיר אחת נענשו בדבר שלא היה אדם אחד חייב מיתה כפי הדין כאשר פירשתי שם, וענין דור המבול (בראשית ו' י"א) שנחתם גזר דינם על הגזל בהיות האדם הגוזל הפרטי בלתי חייב מיתה ולא מלקות, ולכן לא היה בעיניו מעשה האיש הפרטי ביפת תואר לרוע כמעשה ישראל כלו בשאלם מלך. והסבה השנית היא, לפי שענין יפת תואר הוא מהכרח התאווה והיצר הרע, וכאלו אין האדם בחיריי בדבר כזה, אבל שאלת המלך לא היה כן כי היה מפעל שכלם, ולפי שבחרו בזה רעה גדולה לעצמם ראה ית' בכך להוכיחם עליו. הסבה השלישית היא, לפי שענין היפת תואר היה מעט ההזק ולכן לא הוכיח עליו וענין המלך היה רב ההיזק ולכן הוכיחם עליו מאד. וכבר כתב הרב המורה בפרק מ"א חלק ג' (דף קס"ז ע"ב) שגודל העונש וחוזק הצער וקטנותו יהיה בבחינת ארבעה דברים, האחד גודל ההפסד הנמשך ממנו, השני רוב ההסתה מהתאוה שיביאוהו אליו, השלישי רוב המצאו פעמים הרבה, הרביעי קלות עשיית המעשה ההוא וכו', והנה הסבה הראשונה שזכר הרב היא השלישית אשר נתתי בזה. הנה התבאר ששאלת המלך לא היתה נכללת במצות לא תעשה אבל היה דבר הרשות, והיה עם זה דבר מזיק מאד ועצה רעה לשואלים אותו ללא הכרח, ולזה בא עליו התוכחה מהסבות אשר זכרתי: