אברבנאל על שמואל א יב:א

ויאמר שמואל אל כל ישראל וגו'. אחשוב בענין התוכחה הזאת וכוונתה, שלפי ששאלת מלך היה אם למאסם בהנהגת שמואל, כמו שיורה מאמרם שאמרו אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך או היה למאסם בהנהגת האל יתברך ובמשפטו, כמו שאמר יתברך לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ולכן רצה שמואל הנביא להוכיח את ישראל על אחת מהתכליות האלה מאמר בפני עצמו, והתחיל להוכיחם בבחינת עצמו והנהגתו אותם ראשונה, באמרו הנה שמעתי בקולכם לכל אשר אמרתם לי ואמליך עליכם מלך וכו', רוצה לומר הנה שמעתי והבינותי כל הדברים אשר אמרתם לי, רצה לומר בעניני, והוא אמרם הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך וגו', ועשיתי שאלתכם וזהו ואמליך עליכם מלך, רצה לומר לא רציתי להוכיח אתכם על עניני קודם המלכת המלך, לפי שלא תחשבו שהיה תכלית דברי כדי למנוע ההמלכה מכם, אבל המלכתי עליכם מלך כאשר שאלתם, (ב) ועתה שהנה המלך מתהלך לפניכם אדבר את דברי. ולפי שהיו דברי ישראל אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך, לכן אמר שמואל ואני זקנתי ושבתי, רצה לומר הנה בענין הזקנה אמת אמרתם שזקנתי, וגם אוסיף על דבריכם ששבתי שהשיבה הוא יותר מהזקנה, ולמה שאמרתם שבני לא הלכו בדרכי אשיב שבני הנם אתכם, רצה לומר עשו בהם המשפט הראוי כפי מעשיהם, אבל על דבר אחר שאתם לא פירשתם אותו והוא שהייתם מואסים בהנהגתי על זה אוכיחכם ואערכה לעיניכם, וזה שאמר ואני התהלכתי לפניכם מנעורי עד היום הזה.