אברבנאל על מלכים א ח:ח

ואמנם אמרו ויאריכו הבדים מן הקדש על פני הדביר, פירושו שהאריכו ומשכו אותם כלפי חוץ, לפי שלא היה צריך עוד לשאת הארון בכתף, עד שנראו ראשי הבדים מפני המשכתם על פני הדביר, וכדי שיהיה שם נכנס כהן גדול ביום הכפורים להקטיר בין הבדים ולא יהיה פונה ומתרחק הנה והנה. ואם תאמר והלא אורך הבדים לא היה כי אם עשר אמות ולא נאמר בתורה שהיו נראים חוץ לפרוכת, והדביר היה רחבו עשרים אמה אם כן אעפ"י שמשכו אותם האיך נראו עד על פני הדביר? נאמר כי לא נתנו הארון סמוך לכותל מערבי, אלא הרחיקו אותו מן הכותל כדי שיראו הבדים על פני הדביר בהמשכו אותם כלפי חוץ, ויהיו שם עד היום הזה, ר"ל באותה הנחה ומצב, לפי שלא הסירו אותם הבדים מן הארון גם לא החזירו אותם לאחוריהם, אלא היו משוכים לפני הדביר לעולם ועד, ומפני זה לא היו נסגרות דלתות הדביר והוצרך לעשות פרוכת להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים, זהו דעת המפרשים ז"ל. והרלב"ג כתב שהבדים האלה שזכר הכתוב לא היו הבדים אשר עשה משה לארון, אבל שלמה עשה בדים אחרים להוליכו בהם והיו יותר ארוכים כדי שישאו אותם כהנים רבים, ולזה אמר עליהם ויאריכו הבדים שעשו אותם ארוכים יותר ממה שהיו, והיה אורכם כל כך עד שנראו ראשי הבדים מן הקדש אצל פני הדביר והוא פתח קדש הקדשים, ולא היו נראים החוצה בהיכל אך היו מגיעים עד פני הדביר בעובי הכותל ושם היה הפרוכת להבדיל, כי אעפ"י שהיו שם דלתות לא היו נסגרות, לפי שהבדים היו מונעים מלסגרם והוא יותר נכון אצלי. וחז"ל (יומא נ"ג ע"ב) דרשו ויהיו שם עד היום, מלמד שכשגלו ישראל לא גלה הארון עמהם אלא הארון במקומו נגנז, שנאמר ויהיו שם עד היום הזה, והיו נגנזים עמו הבדים: