אברבנאל על מלכים א ב:יג

פרשה שנית תספר הדברים אשר בהם היתה הממלכה נכונה ביד שלמה לבאר מה שאמר ותכון מלכותו מאד, וזה אם במה שהרג את אויביו אדוניהו ויואב ושמעי, ואם במה שקנה לו אוהב ורע את פרעה מלך מצרים במה שהתחתן עמו, ואם במה שנשלם בחכמה עליונה, ואם באהבתו את השם הגדול ית' ובגדולת המשרתים וכבוד ביתו וגודל מעלתו. תחלת הפרשה ויבא אדוניהו בן חגית וגו', עד וישלח חירם וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת ששת השאלות:

השאלה הראשונה למה צוה שלמה להרוג את אדוניהו אחיו? והנה לא צוהו דוד אביו על זה, ואם נאמר שהרגו לפי שהתנשא לאמר אני אמלוך בחיי אביו, הנה כבר אמר לו אם יהיה לבן חיל לא יפול משערת ראשו ארצה, ואם הרגו לפי ששאל את אבישג כמו שיראה מפשט הכתוב וכמו שהסכימו עליו המפרשים כלם? יקשה מאד כי אבישג לא היתה אשת דוד ולא שכב עמה, וכמו שאמר והמלך לא ידעה, ואעפ"י שהיתה סוכנת ומשרתת את המלך לא היה ראוי שתמנע מפני זה מהנשא לאחר, והנה שרביטו של מלך הוא אסור להשתמש בו, אבל האסור הוא באותו שרות שהיה משתמש בו המלך ואבישג היתה משרתת את המלך בזקנותו, ולא היה זה אופן ההשתמשות שהיה מבקש ממנה אדוניהו כי אם להיות לו לאשה, וגם שנודה שהיתה אסורה לאדוניהו, הנה אחרי שלא שכב עמה עדיין והוא בקש משלמה בהכנעה רבה שיתנה לו לאשה, היה די לשלמה בשימנענה ממנו ולא יודה לו ולא ישמע אליו, לא שיהרגהו על השאלה בלבד, ומה היה ענין מאמרו ושאלי לו המלוכה וגו'? ואם אמרנו שחטא שלמה בזה איך לא הוכיחו הקב"ה עליו ולא נתיחס לו בכתוב עון בזה? השאלה השנית למה צוה שלמה להרוג את יואב בן צרויה? אם נאמר שהרגו לקיים מצות אביו, הנה דוד לא צוהו שישפוך דמו כי אם שלא יוריד שיבתו בשלום שאולה, והמאמר הזה יורה על הגרוש לא על המיתה, והיה לו לגרשו כמו שגרש את אביתר ואת שמעי, ואתה תראה גם כן שכאשר הרגו שלמה לא אמר שהיתה מיתתו מפאת צואת אביו אבל אמר והשיב ה' את דמו על ראשו וגומ', ולא זכר מהצואה כלל לפי שלא הרגו עליה? ואם נאמר שלא המיתו מצד הצואה, כי אם להיותו כפי הדין חייב מיתה על דמי אבנר ועמשא שהרגם בערמה, והתורה אמרה (שמות כ"א י"ד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, הנה יואב לא הרגם בעדים והתראה, ולכן כפי הדין לא היה חייב מיתה ולא הרגו דוד עליהם בעבור זה כמו שכתבתי שם, והיה אם כן בלתי ראוי לשלמה שיתעורר בתחלת מלכותו לבער הדם ההוא שלא היה מוטל עליו לבערו ולא נעשה בימיו, כ"ש שהכתוב מעיד שלא נהרג כי אם על שנטה אחרי אדוניהו, כמו שאמר והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדוניהו וגומר. ואין לומר גם כן שעל ענין אדוניהו הרגו שהיה עמו להמליכו בחיי דוד, כי אם שלמה כבר מחל לאדוניהו, כמו שאמר לא יפול משערת ראשו ארצה, איך נענש יואב עליו למה שיעצו בהיות שלא נענש אז החוטא עצמו? השאלה השלישית למה אמר שלמה לשמעי בנה לך בית בירושלם וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה וגו'? והנה היה עובר בזה על מצות אביו שצוהו והורדת את שיבתו בדם שאולה כפי דעת רבים, והוא לא הרגו אבל גרש אותו למבחר המקומו' שרתי במדינות ירושלם הבנויה, ומה העונש אשר יענישהו בזה? ואלו היו שמעי שומר מצות המלך בשבת בירושלם לא היה נהרג, ואם כן עשה שלמה הכל בהפך מה שצוהו אביו, כי הוא צוה לו שיגרש את יואב ויהרוג את שמעי והוא גרש שמעי והרג יואב, והוא מה שיורה שלא הרג את יואב כי אם לנקום ולנטור אותו על אשר היה אחרי אדוניהו, ולכן לא גרשו כמו שצוהו אביו אבל הרגו ובלי שום עלילה ותואנה כלל, ולשמעי לפי שלא היה עם אדוניהו והיה אוהב לשלמה הקל בענשו ולא הרגו כמו שצוה עליו אבל גרשו לירושלם, ומה שאמרו המפרשים שהיה זה תואנה כדי להרגו אינה טענה, כי למה יבקש תואנה לשמעי ולא ליואב, והכתוב אומר שישב שמעי שלש שנים בירושלם ואיך נתאחר שלמה כל אותו הזמן בהריגתו ולא בקש לו תואנה אחרת, והוא המורה שמעולם לא היה הורג אותו אלו לא היה יוצא מירושלם אשר זה אפשר אליו וקרוב לעשותו מבלי עמל כלל, והיה אם כן משוא פנים בדבר:

השאלה הרביעית במה שאמר ויתחתן שלמה את פרעה וגומ', והוא שלא ימלט הדבר מחלוקה, אם שנאמר שחטא שלמה בהתחתנו עם פרעה מלך מצרים או לא חטא בזה כלל? ואם נאמר שחטא, יקשה אמרו אחריו ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר וגו'? ואם עבר על התורה במה שבעל בת אל נכר, איך אמר אחריו שאהב את ה' ושהלך בחקות דוד אביו? ואיך אמר עוד רק בבמות הוא מזבח ומקטיר יורה שלא חטא בדבר אחר? ויותר היה ראוי שיאמר רק שלקח את בת פרעה לאשה שהוא יותר רע מהיותו מזבח ומקטיר בבמות בזמן שהיו מותרות בכל מקום, ואיך אחרי העון הפלילי הזה נראה השם אל שלמה בגבעון פעמים ודבר עמו ולא הוכיחו כלל על החטא הזה? גם יקשה אמרו אחרי זה ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלוקי ישראל וגומר, והיה ראוי שיאמר כי התחתן את פרעה ונשא את בתו. הנה מכל הצדדים האלה יראה הפסד דעת האומר ששלמה חטא בזה. ואם אמרנו שלא חטא, יקשה מאד מה שאמרה תורה (דברים ז' ג') ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי וגו', שאסרה החיתון לגוים בפירוש, ואמר' עוד שנית (שם כ"ג ח') לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה', וזה מורה שקודם הדור השלישי אסור להנשא למצרית ואסור להביאה בקהל ה'. וגם יקשה לזה שלישית מה שגנה הכתוב ענין שלמה, באמרו אחרי זה (בסי' י"א א', ב') והמלך שלמה אהב נשי' נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמוניו' צדוניות חתיות, מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלקיהם בהם דבק שלמה לאהבה וגו', וזה מורה שחטא מאד בלקחו את בת פרעה. ויקשה גם כן רביעית מה שכתו' בספר עזרא (עזר' ט' א' ב') על אשר נשאו בנות נכריות לכנעני החתי הפריזי היבוסי העמוני המואבי המצרי האמורי ולא נתכפר להם העון עד אשר הוציאו אותם והנולד מהם, ואיך אם כן נאמר שלא חטא שלמה. וקשה גם כן חמשית מה שאמר הנביא מלאכי על כדומה לזה (מלאכי ב' י"א), כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, הנה קרא זה חלול השם, ואמר (שם ב' י"ב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגומר. וחכמינו ז"ל אמרו בזה (יבמות ע"ו ע"א), כי לא תתחתן בם בגיותן נאמר, אבל אם נתגיירו מותרין. ומהם אמרו כי בגיותן לית להו חתנות, וכי לא תתחתן בם כי מתגיירי הוא, ושלמה עבר בלא תתחתן, והנה לדעת הראשון עם היות שיוסר ספק לא תתחתן בם, הנה לא הוסר ספק דור שלישי יבא להם בקהל ה' ולא הותר הספק אשר הערותי ממה שאמר הכתו' בשלמה ושאר הספקות אשר זכרתי כלם, ולדעת השני יקשה כל הספקות אשר העירותי למאן דאמר חטא:

השאלה החמשית במה שאמר ית' לשלמה בחלום הלילה בתשובת שאלתו הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך, ויקשה זה מאד מפאת החכמים ומפאת הנביאים. אם מהחכמים, לפי שהוא דבר זר מאד ויוצא מההקש המושכל שלא ימצא בעת מהעתים חכם כשלמה, אחרי שהיה שלמות החכמה באישי האדם יתוסף למה שיתוסף תמיד, כי רוחב לב נבון אין חקר, ולכן אי אפשר שיוסר האפשרות הטבעי מכללות המין ושימנע בדור מהדורות שיחכם אדם יותר משלמה, כי הנה השם ית' לא ימנע טוב מבעליו, וכבר נתפרסמה חכמת אריסט"ו ורבוי ספריו בכל החכמות מכל בני קדם. ואם מהנביאים, לפי שאחרי היות החכמה תנאי עצמי והכרחי בנבואה ונקנת עמה, כמו שאמרו חז"ל במסכת נדרים (פ"ד ל"ח ע"א), מחוייב הוא שהשפע אשר ישים הנביא גדול בנבואה ישימהו גם כן גדול בחכמה, ואם נאמר שהיה שלמה גדול בחכמה מכל הנביאים, יתחייב שיהיה ג"כ גדול בנבואה מכלם, כיון שהחכמה נמשכת אחרי הנבואה, וכמו שאמר (תלים צ' י"ב) ונביא לבב חכמה. וכתב ה"ר דוד קמחי בהתר זה שהיתה חכמת שלמה המופלגת בטבעיות שלא קם כמוהו בהם, אבל באלקיות היו מדרגות הנביאים וכל שכן מדרגת משה רע"ה גדולה מאד ממדרגת שלמה, וגם כן כתב שהמעלה והיתרון הזה אשר לשלמה בחכמה הוא בערך שאר המלכים שהיו לפניו ולאחריו לבד, לא על אשר בני אדם כלם והנביאים, והוא מבואר היות דבריו בלתי מסכימים עם אמתת הכתובים. וה"ר לוי בן גרשום כתב שרמז בזה שתהיה חכמת שלמה גדולה מחכמת דוד שהוא המלך שהיה לפניו, ומחכמת המלך שבא אחריו, ושעם היות לשון הכתוב כולל, ראוי שיובן פרטי עם המלכים בלבד, וכאשר יובן כללי יהיה על כל אנשי דורו שהיו לפניו ולאחריו לא בכל הדורות, ולזה רשם באנשים רמוזים והם איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול שהיו בזמנו חכמים רשומים. והדעת הזה מכחיש פשטי הכתובים ואמתתם ומקטין מעלת חכמת שלמה המפורסמת. וחכמי הנוצרים אמרו שהיתה מעלת שלמה בקבוץ שלשת הדברים יחד, שהם חכמה ועושר וכבוד במדרגה עליונה שלא היה לפניו ולאחריו מלך ולא שום אדם שנתעלה בשלשתם יחד כמוהו, ועם היות שנמצא אדם חכם ממנו לא היה עשיר ונכבד כמוהו, ואם היו אלכסנדרו"ס מוקדון ויוליא"ו קיסר רומ"י גדולים משלמה בעושר וכבוד המלכות והשלטנות, הנה לא היתה להם עם זה החכמה באותה המדרגה שהיתה לשלמה. וגם זה בלתי נכון, לפי שמה שיעדו השם ית' בחכמה הוא בפני עצמו על כל אדם לפניו ולאחריו, ומה שיעדו בעושר והכבוד היה בפני עצמו גם כן מיוחד במלכים ובימיו בלבד לא לפניו ולאחריו כמו שאמר בחכמה, והאנשים האלה רצו לחבר ולקבץ הדברים הנבדלים בעצמם כפי סגנון הפסוקים:

השאלה הששית במה שאמר כאן ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים ובדברי הימים (דברי הימים ב' ט' כ"ה) נאמר תמורת זה ארבעת אלפים ארות סוסים, וחכמים ז"ל (סנהדרין פ"ב כ"א ע"ב) השתדלו לישב הכתובים האלה, ומהם אמרו ארבעים אלף ארות היו, ובכל אחת מהן ארבעת אלפים אצטבליאו"ת, ומהם אמרו ארבעים אלף אצטבליאו"ת היו ובכל אחת מהן ארבעת אלפים סוסים, ואל זה נמשכו רש"י ורבי דוד קמחי. אבל אצלי היו באמת שני הדעות האלה רחוקים מאד מדרך המושכל, לפי שיתחייב אליהם שהיו לשלמה תמיד מאה וששים אלף אלפים סוסים, וזה עם היות שלא ימנה מכת הנמנעות אשר להם טבע קיים, הנה הוא בלא ספק אפשר רחוק מאד קרוב לנמנע לא יסבלהו השכל האנושי בשום צד.

והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויבא אדוניהו בן חגית וגומר. ספר הכתוב שמיד אחת מות דוד ימים מעטים בא אדוניהו אל בת שבע אם שלמה, ולפי שהיה הוא שונא לה מתמול שלשום על ענין המלוכה נתבהלה כאשר ראתה אותו בביתה, ולזה אמרה לו השלום בואך, ר"ל אם היה ביאתו אצלה לשלום או להרע עמה? והוא השיבה שלום, כלומר שלא היה דעתו לחרחר ריב ומדון, כי אם לדבר שלום.