אברבנאל על מלכים א יג:יט

והנה איש האלקים האמין בדבר הזקן, אם מפני שהסכים כפי דבריו עם דעתו ואמונותיו גם בדבר המזבח שיעדו, וחשב שהיה נביא כמוהו, כלומר נביא ליי' בכל ביתו נאמן הוא, ולכן חשב שהיה בדברו ענין המאכל שלא נמנע ממנו כי אם להיות אנשי העיר עובדי ע"ז, ולכן לא יהיה נכלל בזה בית הנביא עבד האלקים, ומאשר היה רעב וצמא הסכים לבוא עמו לאכול הדבר ההכרחי בלבד, והוא לחם ומים לא דבר אחר. הנה התבאר מזה מה שהביא לאיש האלקים לטעות ולעשות מה שלא צווה, אבל לא נמנע בזה מהחטא, לפי שמה שהנביא שומע מאת השם יתברך אי אפשר שיתבטל בשום פנים אלא כשיגיע לו דבור מהשם גם כן הפכי לראשון, כמו שהיה ענין אברהם בעקדה שאמר לו ראשונה (בראשית כ"ב ב') קח נא את בנך וגומר, ואח"כ אמר לו אל תשלח ידך וגו', אבל לא יקבל סותרו מפי נביא אחר כי אם מפיו יתברך, ואפילו שלא היה מקבל הדבור הראשון מאת השם ית' והיה נאמר לו על ידי נביא מוחזק, לא היה ראוי שיאמין בדבר נביא אחר, אעפ"י שלא יאמר לו דבור סותר למה ששמע, כי אם אחרי הבחינה והנסיון שהוא נביא לה', וכמו שצותה התורה עליו (דברים י"ח כ"ב), ולכן היה ראוי לאיש האלקים שלא ישמע לדברי הזקן בהפך מה שנאמר לו. וגם היה צריך להבחין הזקן ראשונה אם היה נביא אמת ליי', ואחרי ההודעה שהיה נביא אמת על פי האותות והמופתים אז יוכל להאמין בדבריו, ועבר איש האלקים אם כן על דברי אמת ועבר על נבואתו, ולפיכך היה מיתתו בידי שמים, כל שכן שהיה לו לומר אם הזקן הזה הוא נביא לה' איך נתישב בבית אל בתוך עם טמא שפתים עובדי עבודה זרה? והיה לו להפרד מהם ומחברת', ואם לא נתפרד הנה הוא בכלל עיר הנדחת ודינו כדינם. והנראה מן הספור הזה כלו הוא, שהנביא הזקן לא עשה זה להרשיע ולא להרע לאיש האלקים, אבל חשב בלבו שאיש האלקים לא הוזהר מהשם יתברך על מניעת המאכל והמשתה, כי אין חפץ להשם יתברך שהאדם יסגף גופו וימנע ממנו חקו, וחשב שאיש האלקים אמרו מלבו כדי שלא יפצרו בו ללכת לבית ירבעם, ולזה דבר על לבו להביאו לאכול בביתו, כי רחם עליו מגודל החום והוא עיף ויגע, וזהו אמרו כחש לו, ר"ל שהזקן בלבו כחש לאיש האלקים בלבו מה שאמר לו שהשם צוהו שלא יאכל ולא ישתה במקום ההוא וחשב שהיה בזה רצונו לא מצווה, ולזה הפציר בו לאכול, כי אם היה חושב שדבר ה' הוא לא היה פוצר בו, כי הנה הוא התאבל על מותו הרבה, ובעבור זה נענש איש אלקים יען אשר לא שמע בקול ה' אשר צוהו ולא נענש הנביא הזקן, לפי שלא עבר על מצות השם כמוהו, ושהיה חטאו בשגגה גם בלא דעת ולא כמתכוון לחטוא ומפני זה באה הנבואה אל הנביא הזקן, כמו שאמר (כ) ויהי הם יושבים אל השלחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו כמו שנזכר. וה"ר לוי בן גרשם קבל שהנביא הזקן חטא במרד ובמעל, ושהש"י לא הענישו על אשר דבר בשם ה' אשר לא צוהו לדבר, לפי שלרוב עונותיהם של ישראל היה מסתיר פניו מהם, ולכן לא היה מענישם על חטאתיהם, ע"ד (הושע ד' י"ד) לא אפקוד על בנותיהם כי תזנינה וגומר. והדעת הזה רחוק הוא אצלי, כי הנה הש"י פוקד עליה' את כל עונותיהם, כמו שנראה מן הנסים שנעשו על המזבח, ואם על כל פנים אמרנו שלהעדר ההשגחה לא היה מעניש באותו דור את החוטאים, איך הנביא הזקן הזה לא די שלא נענש אבל היה חוטא נשכר, כי באה אליו דבר האלקים ונבואתו וגם בהיותו בהקיץ על השלחן? אבל האמת הוא כמו שאמרתי, שהזקן לא חטא במרד ולא במעל, ולא כוון להרע לאיש האלקים, אבל חשב שהנביא מרצונו היה מונע עצמו מבוא העיר לאכול מפני ירבעם ושתלה הדבר בשם ית', והוא השיבו כפי מה שחשב כפי דרכו, באמרו גם המלאך ההוא אשר דבר לך זה, דבר אלי שתשוב אל ביתי ולא אל בית אחר, ולפי שרחמנא ליבא בעי היה שלא נענש עליו הזקן אבל באהו הנבואה לשתי תכליות גדולים, האחד כדי להודיע אל הנביא חטאו ושהיתה מיתתו בהשגחתו, והשני לבל יתפאר ירבעם שבחטא מה שדבר ונבא נהרג איש האלקים, ולכן הוצרך יתברך להנבא הזקן ההוא כדי שעל ידו יתגלה סבת מיתת איש האלקים שהיתה על אשר שב לעיר לאכול ולא בעבור דבר אחר, ויהיה גם כן מכלל הנסים שנעשו באותו ענין, וגם היה זה מדה כנגד מדה לאיש האלקים, הוא שמע והאמין לדברי הנביא הזקן, לכן בא לשמוע מפיו דבר ה' על ענשו. אבל זה שאמרתי הוא לדעת חז"ל, (סנהדרין דף ק"ג ע"ב) שאמרו גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקי' ומרחקת את הקרובים ומשרה שכינתו על נביאי הבעל, ואמרו עוד אשר הושב לא נאמר כי אם אשר השיבו, מלמד שעל נביא השקר שרתה רוח הקדש. אך אמנם כפי הפשט כבר נוכל לפרש שהנבואה הזאת לא באה לנביא הזקן כי אם לאיש האלקים עצמו, כי בהיותו אוכל על השלחן בא אליו דבר ה', והיה זה בעבור שהשיבו הזקן, וזה פירוש אמרו אשר השיבו, ר"ל על אשר השיבו הזקן הנזכר, (כא) ויקרא אליו, ר"ל לאיש האלקים כי קרא אליו דבר ה' ואמר לו יען כי מרית וגומר, לכן יהיה מהעונש שלא תבא נבלתך (והוא גופו) אל קבר אבותיך שהיה בארץ יהודה, לפי שבדרך המיתהו האריה כמו שנזכר: