אברבנאל על מלכים א א:א

פרשה ראשונה תספר שדוד המליך בחייו את שלמ' בנו בעבור ענין אדוניהו, ומה שצוה אותו לפני מותו וענין קבורתו. תחלת הפרשה והמלך דוד זקן וגומר, עד ויבא אדוניה בן חגית אל בת שבע וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת ששת השאלות כדרכי:

השאלה הראשונה היא מה ששאלתי בהקדמה הכוללת אשר עשיתי לפירוש הספרים האלה בתחלת ספר יהושע, והיא למה התחיל הספר הזה מעניני דוד בזקנתו וצואתו אל שלמה בנו לפני מותו? והיה ראוי שיהיה ספור הדברים האלה בספר שמואל אשר יוחד לעניני דוד וישלים שם ספוריו כלם עד מותו ויתחיל ספר מלכים מעניני שלמה וספוריו, כי זה ממה שראוי שנאמר אותו בזה המקום:

השאלה השנית למה נכתב בתחלת זה הספר ענין אבישג השונמית ושהיה דוד זקן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו ויתר דברי הספור ההוא? והנה כפי הנראה אין בספור הזה תועלת להודיעו אותנו, האם נחשוב שנכתבו על ספר כל הענינים הפרטיים אשר עשה דוד כל ימיו, הנה זה בלי ספק בלתי אפשר הוא, כי רבו מארבה ואין להם מספר, ולא נכתבו כי אם הדברים הרשומים, ואין ענין אבישג רשום וגדול לשיצטרך הנביא להודיעו, ואולי מפני זה כתב גרונימ"ו חכם מחכמי הנוצרים שהיה ענין אבישג שקראה הכתוב נערה בתולה משל לחכמה שהיתה משרתת את המלך דוד בזקנותו, כי כמו שנזכר בסוף ספר שמואל שבאחרית ימיו זכה למעלת הנבואה, דכתיב (שמואל ב' כ"ג ג') אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל, ככה זכר הנה שבעת אפיסת כחותיו הגשמיות נתוספה בו חכמה עליונה, וכמו שאמר (איוב י"ב י"ב) בישישים חכמה, אבל הדברים האלה הבל המה מעשה תעתועים, כי הדברים כפשוטם היו, והנערה היתה אבישג השונמית, והיא אשר שאלה אדוניהו לאשה ונהרג עליה כמו שיזכור אחרי זה, האם נפרש כל זה על החכמה? השאלה השלישית בדברי בת שבע ונתן הנביא שדברו אל המלך בענין אדוניהו, שנתרעמו על אשר לא קרא את שלמה אל משתה היין, ויורה שאם היה קורא אותו כמו שקרא לשאר בני המלך לא היו מתרעמים ממנו והיה הענין טוב בעיניהם, וזה ג"כ יקשה במה שעשו אותה תלונה עצמה בעבור שלא קרה לנתן הנביא ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע, והנה עצם התרעומת ואמתתו היה בענין המלכות אשר היה מולך אדוניהו בהיות שנשבע דוד להמליך את שלמה, לא במה שהיו מקנאים בקרואים אשר הזמין והקדים לזבחו:

השאלה הרביעית היא מה שהערותי גם כן בהקדמה הכוללת הנזכרת, והשלמתי החקירה בה בהקדמת ספר שמואל, וראיתי לזכרה הנה לפי שזהו המקום הנאות אל ידיעתה, והוא למה לא כתב הנביא במקום הזה הדברים היקרים אשר דבר דוד לשלמה בנו אחרי המלכתו על בנין בית ה', ומה שהכין דוד להתנדב למלאכת הקדש ומספר הלויים אשר מנה לעבודת הבית, ומה שדבר לשרי ישראל על עסקי הבנין האלקי ההוא, ואיך נתן תבנית המלאכה לשלמה ואיך בירך את ה' ואת הקהל? ויותר קשה מזה שלא זכר כאן שהמליכו את שלמה פעם שנית בקרב כל ישראל וכל זה זכר עזרא בדברי הימים, והם הדברים היקרים והגדולים שקרו בין המלכת שלמה הראשונה למיתת דוד אביו ולמה לא נזכרו בכאן? וזאת באמת היתה חקירה הכרחית ראוי לחקור עליה ולא קדמני אדם לדבר בה דבר קטן או גדול:

השאלה החמשית במה שצוה דוד לשלמה בנו על יואב שלא יוריד שיבתו בשלום שאולה, ויקשה זה מאד מצדדים. אם למה שיואב היה לדוד עבד נאמן ועצם מעצמיו ובשר מבשרו ועשה על דבר כבוד שמו מעשים גדולי המעלה, ולמה גמלהו רעה תחת טובה? וכ"ש לפני מותו שהיה יותר ראוי שיהיה מוחל וסולח למי אשר חטא לו ושלא ינקום וינטור את שריו ועבדיו, ואם נאמר שהיה יואב בן מות כפי הדין על אשר הרג את אבנר ואת עמשא כמו שיזכור, הנה יקשה מאד למה לא הענישו דוד בשעת המעשה או אח"כ בהיותו מלך זקן וחכם וה' הניח לו מכל אויביו מסביב? והנה דוד עצמו נמנע מהענישו באמרו כאשר מת אבנר (שמו' ב' ג' ל"ט) ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו, וכמו שפירשתי באותו מקום אמר זה לפי שיואב לא הרגם בעדים והתראה ולכן לא היה בן מות כפי הדין, ועם היות שהמלך היה יכול להרגו בלי עדים והתראה בהיות הדבר ידוע אצלו, הנה אם ימנע מזה וישים לאלקים משפטו לא היה חוטא בזה, ואם זה היה כך בחק דוד כל שכן שהיה ראוי שיהיה כן בחק שלמה שהיה יותר נער בן י"ב שנה לדעת המפרשים ורך ומשוח מלך ואדוניהו עומד על ימינו לשטנו, ואיך א"כ צונו דוד שיהרוג את יואב והיה בזה נותן לפניו מכשול? ולמה לא חשש על בנו מה שחשש על עצמו? השאלה הששית היא במה שצוהו גם כן שימית את שמעי בן גרא, כמו שאמר והורדת את שיבתו בדם שאולה, והנה היה דוד בזה עובר על השבועה אשר נשבע לו כאשר ירד שמעי לפניו הירדן, ואין לנו שנאמר שנשבע דוד שלא ימיתהו בעצמו ולא נשבע שלא יצוה לשלמה שיהרגהו, כי בידוע היה שדוד לא יהרוג אותו בידו, ובצואתו להמיתו היה כאלו הוא בעצמו הרגו, והוא אמר בביאור והורדת את שיבתו בדם שאול, כל שכן שהשבועה כללה כל זה שאמר שם (שם י"ט כ"ד) ויאמר המלך אל שמעי לא תמות וישבע לו המלך, והמאמר הזה כולל שלא ימות על זה בשום צד ובשום זמן לא על ידו ולא על ידי אחרים, ועתה בהיותו מצוה אל שלמה בנו שיהרגהו עליו היה בלא ספק עובר על שבועתו, ואם כל ישראל מחוייב לכפר פשעי חברו ובפרט בשעת מיתתו, כל שכן שהיה ראוי לצדיק יסוד עולם דוד עבד ה' שיכפר לאשר חטאו נגדו ולפושעים יפגיע, וכל שכן כנגד שבועתו:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

והמלך דוד זקן וגומר. כבר כתבתי בזולת זה המקום (בהקדמה) שראה הנביא ירמיהו ע"ה אשר כתב הספר הזה לעשות תחלתו מזה המקום, לפי שכוון לכלול בספר הזה כל עניני שלמה והמשחתו ומה שנמשך אחריו להיותם ענינים מתיחסים אל ספורי שלמה, ולכן לא באו הדברים האלה בספר שמואל, לפי ששם נכתבו כל עניני דוד במה שהוא מלך ישראל, אמנם המשחת שלמה ומה שנמשך אחריה כבר היו מסיפורי שלמה ועניניו ונכללו בזמנו ודוד לא היה כבר מלך, (תענית פ"א ה' ע"ב) ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה ואפילו כמלא נימא, ומפני זה היה ראוי שיתיחסו כל הדברים האלה לשלמה ויבואו בספרו, ובזה הותרה השאלה הראשונה: והנה נכתב כאן ענין אבישג השונמית לשלשה סבות. האחת כדי להודיע שדוד היה זקן וחלש מאד ונתקרר דמו כ"כ שעם היות שיכסוהו בבגדים לא היה מתחמם, עד שהוצרכו עבדיו לבקש נערה שתשכב בחיקו לחממו, ועם היות המלך דוד בטבעו אוהב הנשים ונרדף אחר המשגל, הנה היה כבר בחסרון הכחות כל כך שלא ידעה ולא קרב אליה לשכב עמה, ועם כל זה המורה על חולשתו וחסרון כחותיו ולבו, כאשר אמרו לו שמלך אדוניהו התעורר באומץ גדול וחם לבו בקרבו וכאיש מלחמה העיר קנאה להמליך את שלמה באותו יום, והוא ממה שיעיד שהיה חפץ מאד בדבר הזה, אחרי אשר עם כל חולשתו קרוב למות התעורר אליו בכח גדול ואמוץ רב כזה. והסבה השנית היא, שהודיענו הכתוב כל זה להקדמת ידיעה, להגיד שבת שבע ושאר נשי המלך לא היו באות לפניו לא לשרתו ולא לשכב בחיקו וגם לא לראותו, כי אבישג השונמית היתה המסודרת לפניו לשרתו ולחממו, ולכן נתבהל דוד כשראה את בת שבע ושאלה מה לך כמו שאזכור, כי היה בלתי מוטל עליה דבר מחדר המלך ועבודתו. והיוצא מזה שלא המליך דוד את שלמה מפני חשקו לבת שבע, כי כבר היה נפרד מכל זה כפי חולשתו וקורו, וגם היא לא היתה עמו, כי אבישג היתה אז משרתת את המלך, אבל עשה המלכתו להיות כך מסודר מהש"י והוא אשר העיר את לבבו בזה. והסבה השלישית היא, שספר הכותב זה בעבור מה שיזכור אחריו שאדוניהו בן חגית שאל שינתן לו את אבישג השונמית לאשה, ולפי ששלמה הרגו על זה הוצרך הכתוב להודיע כאן מה היה ענין האשה הזאת, ואמר שהיתה סוכנת את המלך ושוכבת בחיקו כאשתו, ולכן היה אדוניהו בן מות על אשר בקש להשתמש בה, וכמו שאמר שלמה לאמו על זה ושאלי לו את המלוכה כמו שאזכור. הנה עם מה שאמרתי בזה הותרה השאלה השנית: ואמנם אמר הכתוב והמלך דוד זקן בא בימים, לפי שהזקנה בלבד תאמר בלשוננו על הזקן המוחש והנראה באדם מלובן השער וצורתו, ופעמים תבא בלא עתה ליתרון הלחות או לרוב העמל ושאר הסבות, אמנם בא בימים לא נאמר כי אם על הישיש בשנים, ולזה אמר בדוד שהיה זקן בא בימים, להגיד שהיה זקן במראהו ותכונתו, ובא בימים לפי רוב השנים, כי היה בן שבעים שנה, שהרי בן שלשים שנה היה במלכו וארבעים שנה מלך, ובאברהם נאמר גם כן (בראשי' כ"ד א') זקן בא בימים לזאת הסבה בעצמה, והנה הודיע הכתוב בכאן שהמלך דוד היה זקן מאד במראהו בפניו ובשערו ובחולשת אבריו וכבדותם, ולא היה זה במקרה או לסבה מחוץ לבד, כי אם גם לפי שהיה בן שבעים שנה, ומפני זה היה החום הטבעי הולך וחסר בו כל כך שעם היות שיכסוהו בבגדים לא היה מתחמם. ואמרו המפרשים שפירוש לא יחם לו, הוא שלא יחם בשרו לו, ויותר נכון שנאמר שהחום הטבעי אשר באדם הוא אשר יחממהו בעצם, וכדי שהאויר המקיף לא יקרר אותו יכסוהו בבגדים, שמצד הצמר שבהם הם מעט חמים, ומצד הקפתם באדם שומרים אותו מהאויר המקיף שלא יקררהו, וזכר הכתוב שעם היות שהבגדים היו שומרים לדוד, הנה החום שהיה ראוי שיחמם הוא לעצמו, ר"ל בחומו הטבעי, היה כל כך חלש שלא היה מחמם אותו, וזהו ולא יחם לו, שדוד לא היה מחמם לעצמו, (ב) ומפני זה אמרו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה יפה, ר"ל שאחרי שהדברים שאינם כל כך חמים בעצמם והם שומרים מהקור לא היה המלך מתחמם בהם, היה יותר טוב שיבקשו דבר מה שהוא חם מפאת עצמו מאד כדי שיתחמם עמו. ובענין הזה ראוי שנדע שני דברים. האחד הוא איך נעדר דוד כל כך מהחום הטבעי בהיותו בן שבעים שנה? והנה עינינו הרואות רוב האנשים עם היותם באים בימים והגיעם לשבעים שנה לא יתקרר טבעם ולא יצטנן דמם והמה בריאים וחזקים, הלא תראה שנאמ' באברהם (שם) זקן בא בימי' והיה בן מאה וארבעים שנה, ואחרי כן לקח אשה ושמה קטורה והוליד בנים? והנה חז"ל נתנו בזה שני טעמים, כי הם אמרו בפרק הרואה (ברכות ס"ב ע"ב) שכל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם, ולפי שכרת דוד את כנף מעיל שאול במערה חטא בזה והיה כאלו מרד במלכות, ולכן על דרך נס באותו עון היה שכסוהו בבגדים ולא יחם לו, ואמרו שזהו הנרצה במה שאמר שם ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול, רצה לומר ששם ספר הכתוב מה שהיה בסוף ימיו שלבו הוכה בקרירות הזה באותו חטא שכרת כנף מעילו. וגם אמרו בו חכמים ז"ל טעם שני, והוא שבראות דוד את מלאך האלקים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם בעת המגפה נבעת מפניו, ומאותו פחד נדעך חומו ונצטנן דמו, ולכן קרה לו זה שכסוהו בבגדים ולא יחם לו, ושני הטעמים האלה דרך דרש הם. וראיתי מחכמי הנוצרים מי שאמר שברוב מלחמותיו קבל מכות הרבה בגופו ונשפך דמו מאד, עד שלהעדר הדם נתקרר גופו, ולזה לא היה מתחמם מהבגדים. אבל איננו שוה לי, שהכתוב לא זכר שהוכה דוד במלחמה מה ושנשפך דמו, והוא ממה שיורה שהיה חונה מלאך ה' סביבו ויחלצהו, וכמ"ש (תלים ק"ה ט"ו) אל תגעו במשחי, והכתוב ספר (שמו' ב' כ"א ט"ו) שפעם אחת בא דוד במלחמ' עם פלשתים ויעף דוד וישבי בנוב שהיה מילידי הרפה אמר להכות את דוד ויעזור לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו, וכמו שזכר שם הכתוב זה ג"כ יזכיר שהוכה ברגליו או על זרועותיו או בגופו אם היה הדב' כן, ועם היות שלא יספר הכתוב הנגעים והמכות אשר יתנו לאנשים במלחמות, הנה אם היה הענין במלך היה הדבר נרשם וראוי לכתבו, כ"ש אם היו המכות האלה כ"כ עצומות שנשפך דמו לרוב עד שמפני זה נדעך חומו הטבעי שהיה ראוי שיספר הכתוב זה עכ"פ. ולכן היותר נכון אצלי הוא, שהתחברו בדוד סבות מקררות ומחלישו' גופו, אם רוב צרותיו ומלחמותיו שלא עזבוהו כל ימי חייו, והיה ביום אכלהו חורב וקרח בלילה ותדד שינתו מעיניו כדרך הלוחמים, והוא מה שיתיך הכח וימית הרוח החיוני, ומזה היה לו נמשך הקור העצום ההוא, ואם יגונותיו ואבלו על ענין אמנון ותמר ועל ענין אבשלום כי נגע עד נפש, שגם זה החליש לבבו ורוחו, וכמ"ש (משלי י"ב כ"ה) דאגה בלב איש ישחנה, ואם ענין בת שבע ואוריה ומה שחטא בזה שהתחרט ממנו ושב בתשובה שלימה, והיה בוכה על עונותיו ודואג עליהם הרבה כל היום וכל הלילה, כאמרו (תלים ק"א כ"ד) ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן, וכמ"ש (שם נ"א ד') וחטאתי נגדי תמיד, ואם העיון וההתבודדות, שבלא ספק בהחיות האדם נפשו ימית כחותיו הגופיות, וכמ"ש חז"ל (סנהדרין פ"ג כ"ו ע"ב) למה נקרא שמה תושיה? לפי שמתשת כחו של אדם, והוא היה מתבודד תמיד וחצות לילה היה קם להודות ליי', וכל זה באמת החליש לבו, כמ"ש על עצמו (תלים נ"א י"ט) לב נשבר ונדכה וגו', מחובר לזה שהיה טבעו אדומיי דמיי, כמו שהעיד הכתוב עליו (שמו' א' י"ז י"ב) שהיה אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, והיה מפני זה בבחרותו שטוף במשגל ואוהב הנשים ומרבה לשכב עמהן, וכמ"ש שאול עליו (שם כ' כ"ו) כי לא טהור, כמו שפיר' שם, ומרוב המשגל בבחרותו קפצה עליו זקנה ונתך לחותו השרשיי ונחסר חומו הטבעי הנשוא בו, ולכן נתקרר בזקנתו יותר מדאי ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, ועל כדומה לזה אמר שלמה בחכמתו (משלי ל"א ב') אל תתן לנשים חילך וגו'. וכבר נודע בספר חכמת הרפואה שהרבות המשגל יביא לזה בטבע, הנה א"כ נתתי בדבר הזה ד' סבות, ואתה המעיין תבחר ותקרב: ואמנם הדבר השני שראוי שנדע בזה הוא, למה בחרו עבדי דוד נערה בתולה יפה לחממו? ואין ספק שזכרו הרופאים שהדבר החי הוא יחמם יותר לפי שיחמם בחום הטבעי אשר בו, אבל זה יכלול איזה חי שיהיה, וכ"ש בהיותו ממין האדם להשוות מזגו עם המתחמם יפעל יותר החום בו, ולכן אמר שלמה (קהלת ד' י"א) גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם, וא"כ מה היה התועלת בשתהיה נערה ולא נער? ושתהיה בתולה ולא בעולה? ושתהיה יפה ולא כעורה? ונראה שאומרו כאן ויאמרו לו עבדיו, המה היו הרופאי' שהיו עובדים אותו בחליו כפי דרכי חכמתם, ואולי היה דוד חולה מהפלאג"א ולכן היה מתקרר הרבה בסבת החומר הלבניי הגובר שם וסתום הנקבים המסבב אותו חולי, שכל זה יעזור אל הקור המופלג, ולן התחכמו שיבקשו למלך כדי לחממו דבר חי וממין האדם שהוא החי הגובר בו יותר החום, ולפי שהיו צריכים שישכב בחיקו הוצרכו לבקש נערה, כי לא היה ראוי שישכב אדם גדול או קטן עם המלך, וגם שבהיות' נערה תתחמם יותר בהיותה עם הזכר ותתעורר אל המשגל, ובזה תוסיף חום על חומה, וגם דוד אולי יתעורר טבעו לקראתה ליופיה ויתחמם יותר בזה, והתנו שתהיה יפה לפי שהיופי באשה מורה על היותה דמיית ואדומיית בטבעה ומזה הצד תחממהו יותר, והתנו גם כן שתהיה בתולה, לפי שהמלך לא יוכל לשכב עמה לחולשתו, וגם היא לא תשתדל מאד לבקשת המשגל אחרי שלא נסתה ללכת באלה. ולפי שהרופאים אמרו זה על צד הרפואה הודה המלך בדבר ולא היה חטא אצלו ולא דבר מגונה כפי זקנתו, אחרי היותו על צד הרפואה, ולזה העיד הכתוב שהמלך לא ידעה, כאלו אמר שנמנע מזה ברצונו פן יחלישהו יותר, לא לפי שלא יוכל עשותו כפי הכנת טבעו ומנהגו בזה, וכן אמרו חז"ל בדרש (סנהדרין פ"ב כ"ב ע"א) שנמנע דוד מזה משום לא ירבה לו נשים וכבר היו לו י"ח: