אברבנאל על שמואל ב ג:לא

ויאמר דוד אל יואב. צוה דוד את יואב ואת כל העם אשר אתו קרעו בגדיהם וספדו לפני אבנר, וצוהו על זה כדי שיהיה כמתחרט על מה שעשה ודואג על מיתתו אחרי שלא הרגו בדין, והמלך דוד היה הולך אחרי המטה כאשר היו מוליכין אותו לקבורה, ואף על פי שאמרו במסכת סנהדרין (פ"ב כ' ע"א) כי המלך אינו יוצא אחרי המטה, ואפילו מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו, הנה עשה דוד כן להוציא מלב ישראל שידע במיתת אבנר, כמו שאמר בסוף הענין וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מאת המלך להמית את אבנר, (לב-לג) ולכן בקבורתו בכה המלך דוד ויקונן עליו הכמות נבל ימות וגומר. והמפרשים פירשו הפסוקים הכמות נבל בחרב או הכמות אדם נבל ופחות ימות אבנר? (לד) ידיך לא אסורות, ואם כן למה לא הכית את יואב כאשר הכה הוא אותך? ורגליך לא לנחשתים הוגשו, ולמה לא ברחת אם כן מפניו? ואין הפירוש הזה ישר אצלי, לפי שהיה דוד אם כן מגדף את אבנר ולא היה מקונן אותו. ואחשוב שדוד הלל ושבח תכונות אבנר, ואמר שלא היה ראוי למות באותו דרך שמת לפי שידיו לא אסורות, ר"ל שלא עשה פעל מגונה בידיו מימיו, ורגליו לא לנחשתים הוגשו, כי לא תפשו אדם ולא היו רגליו בנחושתים אסורות מעולם, ואם כן בתוך המלחמות תמיד עשה כאדם מעולה, ולכן אמר נגדו אם תמיד היו ידיך בלתי אסורות במעשים המגונים ולא תפשך אדם, ואם כן איך לפני בני עולה יואב ואבישי נפלת? כי נפלת בידיהם במרמה ותוך: