אברבנאל על שמואל ב כא:ז

ואמר הכתוב בו בן יונתן בן שאול, לומר שראוי היה לחמול עליו לפי שלא היה זה בן שאול כי אם בן יונתן בן שאול, וידוע שיהונתן לא היה בהריגת כהני השם ולא את הגבעונים אשר בנוב על דבר דוד, כי היה שבועת השם בין דוד ובין יהונתן, ולזה לא היה ראוי שיענש בנו על זה, ולכן לקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול הנקראים שניהם ארמוני ומפיבשת, ולקח עוד חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל ונתנם ביד הגבעונים. והנה החמשה בנים שייחס כאן למיכל אינו שילדה אותם, כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין, (פרק ב' י"ט ע"ב) כי היא לא נשאת לעדריאל כי אם מרב אחותה, וגם מיכל זכר הכתוב שלא היה לה ולד עד יום מותה, ולכן ידענו שהיו בני מירב ושגדלם מיכל אחותה אשת דוד לפי שלא היו לה בנים, ולפי שהיתה קוראת אותם בניה אמר בני מיכל. וחכמינו ז"ל אמרו בסנהדרין (בירושלמי פרק ו' כ"ג ע"ג) שדוד העבירם לפני הארון, וכל שהארון קולטתו היה למיתה, ומפיבושת לא העבירו לפני הארון. ומאשר הקשו שם, וכי משוא פנים יש בדבר? השיבו שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון וקבלו השם, הדא הוא דכתיב אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי שהסכים הקדוש ברוך הוא עמו. (ובבלי ביבמות פרק ח' דף ע"ט ע"א) ומה שכתבתי אני כפי הפשט הוא היותר נכון אצלי, שדוד חמל על מפיבשת להיותו בן יהונתן שלא היה בהריגת הגבעונים, כי נעשה כל מה שנעשה בנוב על אפו ועל חמתו, ודוד התנה עמהם שהוא יתן שבעה בני שאול והוא יבחרם, כדי למלט את מפיבשת בן יהונתו כמו שאמרתי: