אברבנאל על שמואל ב יט:ו

(ו-ז) וכאשר ראה יואב שהמלך התפעל והתעצב כל כך ולא חשש לתשעותם, הוכיחו עליו ואמר הובשת היום את פני כל עבדיך וגו', לאהבה את שונאיך וגו'. וקשה בפסוקים האלה אמרו ולשנוא את אוהביך, כי במה שעשה דוד בזה יורה היותו אוהב את אבשלום שונאו ולא יורה היותו שונא את אוהבו. וגם יקשה אמרו כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, והנה הוא לא הגיד זה ולא אמר דברים יורו עליו. גם אמרו כי ידעתי כי לוא אבשלום חי וכלנו היום מתים כי אז יישר בעיניך אין לו הכרח בדבריו, כי דוד לא אמר זה, ואולי בהיות כלם מתים יבכה יותר? ואחשוב בפירושם שיואב אמר לדוד שאין ראוי אליו להתעצב מאד מג' צדדים. האחד מפאת עבדיו ששמו נפשם בכפם להצילו וראוי שיקבלם בסבר פנים יפות, וזהו הובשת היום את פני כל עבדיך הממלטים את נפשך היום, רוצה לומר שמלטו אותו במלחמה. והצד השני מפאת בניו ובנותיו, כי בראותם אותו בוכה ומתחרט על מיתת אבשלום שמרד בו, יאמרו (מלאכי ג' ט"ו) מה בצע כי שמרנו משמרתו? ועתה אנחנו מאשרים זדים, אחרי שאבינו היה אוהב לאבשלום אשר מרד בו כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. והצד השלישי מפאת נשיו ופלגשיו, רוצה לומר אשר נשארו בירושלים ששכב אותם לעיני כל ישראל, והאדם בטבעו יאהב הנקמה כל שכן בקלון כזה שישכבו את נשיו, ואם הוא לא הרגיש בו והיה דואג על נקמת האלקים אשר לקח מידי אבשלום יורה ששמח לבו במה שעשה לנשיו, ולזה אמר הובשת היום את פני כל עבדיך וגו' ונפש בניך ובנותיך ונפש נשיך ונפש פלגשיך שהם שלשת הבחינות אשר זכרתי. ולפי שהבנים והנשים היו משועבדים אליו בטבע ויסבלו את אשר יעשה אם טוב ואם רע אבל עבדיו ואנשיו לא יהיו כן, מפני זה חזר לפרש איך הוביש פני עבדיו ואמר שהובישם בשלשה פנים. הפן האחד לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך, רוצה לומר שדוד היה בוכה על אבשלום שונאו ויורה שאהבו, ולא רצה לראות עבדיו ויורה בזה שהיה שונא אוהביו אחרי שהסתיר פניו מהם וגומר. הפן השני כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, רוצה לומר במה שעשית בזה ולא חששת לאנשיך תורה שאינם נחשבים אצלך לכלום, ובזה הגדת כי אין לך שרים ועבדים לשתסבור אליהם פנים ותכבדם, ושכלם בעיניך אנשים פחותים אחרי שלא תחוש אליהם כלל. והפן השלישי כי ידעתי היום כי לו חי אבשלום וכלנו היום מתים כי אז ישר בעיניך, וזה יראה לפי שבמלחמה בהכרח הוא שיהיה כת אחת נוצחת וכת אחת מנוצחת, ואחרי אשר אתה בוכה ומתאבל על שנצחנו והרגנו את אבשלום, יורה שחרה לך על שנצחנו ושהיית חפץ שיהיה הדבר בהפך, והוא שיהיה הוא חי ומנצח ונהיה כלנו מתים, כי אי אפשר שנהיה כלנו מנצחים, ואחד ממנו יפול בהכרח בחרב או אבשלום וסיעתו או אנחנו, ובזה תורה שהיית בוחר במיתתנו, (ח) ולכן יעצו שיקום וידבר על לב עבדיו דברים טובים על נצחון המלחמה, כי אם לא יעשה כן לא ילין איש עמו וילכו מעליו, ותהיה הרעה הזאת גדולה מכל הרעות משאול ומאבשלום ומהאויבים אשר קמו עליו מנעוריו: