אברבנאל על שמואל ב יג:לז

ואחרי שהשלים הכתוב לספר מיתת אמנון חזר לספר מעשה אבשלום, ואמר שברח אל תלמי מלך גשור שהיה אבי אמו, ודוד התאבל על בנו ימים, ר"ל שנים רבים, או כוון על השלשה שנים שישב אבשלום בגשור. או שכל הימים היה מתאבל עליו, ומדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו חגים ומועדים לא היה נמלט יום שדוד לא יתאבל בו על אמנון בנו. ועם היות שאמר דוד כשמת הילד אשר ילדה ראשונה בת שבע שאין ראוי להתאבל על המת, וכמו שאמר אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי וסך ורחץ וחלף שמלותיו כמו שנזכר שם, הנה לא עשה כן על מיתת אמנון אבל התאבל עליו ימים רבים. ורלב"ג כתב שלא גנה שמה כי אם התפלה והצום על הילד המת להיותו פעל בטל, אבל הדאגה והיגון לא דבר ממנו שמה, ואין כן דעתי, כי שם אמר שרחץ וסך וחלף שמלותיו ואין זה ממנהגי הדואגים, ואמר וינחם דוד את בת שבע אשתו וגומר, אם כן לא תפלה ולא אבלות ולא דאגה ולא יגון היה לו על מות הילד, אבל היה זה לפי שהיה ילד כעוללים לא ראו אור, והנביא כבר הגיד לו גם הבן הילוד לך מות ימות ועל כן היה מתאמץ דוד בענינו, אבל מיתת אמנון שהיה איש שלם כמוהו ונפשו קשורה בנפשו, והוא היה בעיניו יורש המלכות ומת בחרב אחיו ולא בידי שמים, בלי ספק נגעה אליו הרעה והתאבל עליו כל הימים ולא קבל' דעתו תנחומין, ולא אמר על זה אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי כמו שאמר על הילד: