אברבנאל על שמואל ב א:יד

(יד-טז) ודוד הוכיחו איך שלח ידו במשיח ה' לשחתו? ויצו את נערו להמיתו, ויאמר פיך ענה בך, ר"ל אולי שכזבת בדבריך ושלא הרגת את שאול כאשר אמרת, אבל המשפט הזה הוא על פי דבריך, וזהו דמיך על ראשך כי פיך ענה בך וגומר. ובפסיקתא (פר' בשלח) א"ר יצחק אותו נער דואג האדומי היה, ויאמר לו דוד דמיך בראשך דמיך כתיב, אמר ליה דוד דמים רבים שפכת בנב עיר הכהנים, וכן הביאו בתנחומא (סוף פ' כי תצא). והנה צוה דוד להרוג את הנער העמלקי הזה, לפי שעל פי התורה האומר לחבירו חבול לא יחבול ואם חבל חייב, כמו שהתבאר בתלמוד (ב"ק פ"ח צ"ב א'), כל שכן בענין המיתה, וכ"ש על המתת המלך, ואין מצות שאול אליו ממה שתנצל אותו מהעונש כן, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? ועם היותו שלא היו שם עדים בדבר, הנה הרגו דוד לא להיותו הדין כך כי אם להוראת שעה, ובראותו הנזר והצעדה על ידו שהיה מאמת דבריו, וגם לדעתו שהיה עמלקי וחשב שלהיותו ממשפח' עמלק השתדל להנקם משאול בעבור מה שעשה לעמו, ולכל הסבות האלה צוה להרגו כדי שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות. ועם זה התבארו והותרו השאלות שנית ושלישית, בהסכמת דברי העמלקי עם הספור ותת הטעם במיתתו כפי הראוי ולהוראת שעה: