אברבנאל על מלכים ב ה:יא

(יא-יב) וכאשר ראה נעמן שלא נתן לו רפואה אחרת, התקצף והלך לו ואמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלקיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע הלא טוב אמנה, רצה לומר הנה כשאמרו שהוא ע"ד פלא יאסוף הצרעת ובאתי לביתו, חשבתי ואמרתי בלבי אלי יצא יצוא, רצה לומר בעבור כבודי ולהיותי אדם גדול יצא יצוא לקבל פני אל פתח השער ועמד, רצה לומר וגם חשבתי שיהיה הוא תמיד מעומד ולא ישב לפני כמו שעושים בני אדם בפני המלך או השלטון שלא ישבו לפניהם אבל יעמדו על רגליהם, וחשבתי שלענין הנס יהיה קורא בשם השם אלקיו ויתפלל ויתחנן לפניו על זה והניף ידו אל המקום, כלומר שאותו המקום אשר הוא מצוה שארחץ בו, והוא הירדן, יניף ידו עליו ויעשה מעשים בו, באופן שישפע עליו כח לאסוף הצרעת, ובהיות זה כן אחשוב שיהיה זה דרך נס, אבל באמרו הלוך ורחצת בירדן, אין זה בנס כי אם בסכלות, שחושב הנביא שבטהרת המים והרחיצה יאסף הצרעת בדרכי הטבע, ואם היה זה למים ולטהרה בעצמם, הלא טוב אמנה ופרפר, שהם ב' נהרות דמשק, מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי, רצה לומר אמת הוא שאם ארחץ בהם אטהר את גופי אבל לא יאסף הצרעת, וזהו אמרו וטהרתי ולא אמר ורפאתי אז ונאסף הצרעת, ולכן וילך בחמה לשוב דרך ארצו.