אברבנאל על מלכים ב יז:כא

וזכר שהתחלת רשעתם היה כסופם והראש והסוף היה אחת בהם, כי הם קרעו ממלכת בית דוד וימליכו את ירבעם, ועם היות שהשם יתברך גזר זה ויעדו על ידי נביאיו, הנה הם המליכוהו מעצמם לא על ידי נביא, כי לא שאלו את הנביא שיבחר ביניהם מלך כמו שעשו בזמן שמואל, אבל הם מעצמם בחרו אותו, וירבעם כשראה רשעתם בעזבם בית דוד לא האמין בהם, ולכן ירא פן יעזבוהו כמו שעזבו את בית דוד, ומפני זה הדיח את ישראל מאחרי ה' והחטיאם חטאה גדולה כדי להתחזק במלכותו, והמה החזיקו ברשעתו ולא סרו ממנו. הנה אם כן סרו מהר מבית דוד שהיו מלכי צדק והחזיקו בבית ירבעם למלוך אדם חנף, ולכן היה משורת הדין שאחרי שהמה לא סרו מחטאת ירבעם בשנים רבות יסיר השם אותם מעל פניו לפי שראה כי כלתה אליהם הרעה, וזה היה סבה שגלה ישראל מעל אדמתו בדרך אשור עד היום הזה. וכבר יסופק על זה למה נחרבה ארץ ישראל בימי הושע בן אלה ולא נחרבה בימי שאר המלכים שהיו יותר רשעים ממנו? וכבר התעוררו אליו חז"ל במסכת גיטין פרק המגרש אמרו שם, (דף פ"ח ע"א) אמר ר' יהושע בן לוי, לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה שבעה בתי דינין ע"ז, ואלו הם ירבעם בן נבט, בעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה, שנאמר (ירמיה ט"ו ט') אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם וגומר, אמר ר' אמי מאי קראה? (דברים ד' כ"ה) כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב כתיב בהושע בן אלה ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל, וכתיב עליו עלה שלמנאסר מלך אשור? אמר להו אותן פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע ובטלן, אף על פי כן לא עלו ישראל, אמר הקב"ה אותם שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי וגומר. העירו בזה על שתי סבות. אחת מפאת המלכים ורשעתם, ושלא נחרבה הארץ בעבור רשעת הושע בן אלה לבדו כי אם בעון כל המלכים שקדמו אליו והוא עמהם, שאעפ"י שלא היה כמוהם ברוע, היה נתוסף רשעתו על רשעתם ונעשתה הסבה יותר חזקה, וקרה בזה כמו שקרה לאדם המורגל במאכלים רעים שיחלה או ימות פתאום לא מפאת המאכל ההוא אשר אכל באותו יום קודם חליו או מותו כי אם בהתחבר רוע הנהגתו בכל הפעמים, ואם כן היה החרבן בימי הושע לפי שנתמלא סאתם. והסבה השנית שהעירו הוא מפאת עם ישראל, שאע"פ שהיה הושע מעט חוטא מהמלכים אשר קדמוהו, הנה באמת היה העם יותר שטוף בעבודה זרה וביתר העונות ממה שהיה בכל הזמנים הקודמים, וכמו שזכר הנביא עמוס, ובסבתם בא החרבן, והושע נלכד בשחתותם, ועל הסבה השנית הזאת העירו גם כן באמרם, תנא דבי אליהו מה נשתנה הושע בן אלה שגלו עשרת השבטים בימיו? אלא עד עכשו היתה עבודה זרה קשורה ביחיד וקשה לפי המקום ברוך הוא להגלות את הצבור בעון יחיד, כיון שבא הושע עמד ובטל כל המשמרות ואמר כל מי שיעלה לירושלם יעלה, ועליו הוא אומר ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל, עלה שלמנאסר מלך אשור ושמט קולר מצוארו ונתנו לצואר הרבים, מכאן אמרו כל העושה מצוה ואינו גומרה מתחייב בנפשו. ביארו בזה שבחטא העם ורשעתו שנתגלה בימי הושע כאשר נתן להם רשות לעלות לירושלם ולא רצו לעלות נחרבה הארץ. וכבר ספר הנביא עמוס, שמלבד העבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיה בישראל, היו עוד ביניהם החמס והגזל ועליו נחתם גזר דינם להחריב ארצם, והוא אמרו (עמוס ב' ו') על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. הנה הסבות האלה כלם חייבו הגלות והחרבן, ואלה הקרנות אשר פזרו את ישראל: