אברבנאל על חגי ב:יד

והנביא ביאר הנמשל המכוון אצלו בשתי השאלות האלה באומרו כנגד הראשונה כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאם ה' ורצה בזה שהם מפני הקרבנות שהיו מקריבים על המזבח שלהם היו חושבים שאותו בשר קדש יקריבו שם יקדש ויברך תבואותיהם בלחם וביין ובשאר הדברים, והיא מחשבה נפסדת הבל ורעות רוח כי כבר ענו הכהנים שבשר קדש לא יקדש באמצעות הכנף את שאר המאכלות כן הקרבן הנקרב על גבי המזבח שהוא בכנף בית השם עומד בקצהו לא יקדש ולא יברך את תבואותיהם. וכנגד השאלה השנית אמר וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא ר"ל וכן אמר מכח השאלה הב' ותשובתה שמעשה ידיהם של אלו המביאים קרבנות ואשר יקריבו שם על אותו מזבח לא די שאינו בשר קדש ושלא יקדש ולא יברך את התבואות אבל בהפך שטמא הוא מפני שאותו שנגע בהם ומביא אות הוא טמא נפש וקרא אותם טמא נפש לפי שהיו מתחייבים בנפשם בבנותם את ביתם והתעצלם בבנין בית ה', (טו) ולכן צוה אותם שישימו לבבם מהיום ההוא ומעלה לפי שהיום ההוא היה יום ארבעה ועשרים לחדש הששי שהוא אלול שבו החלו לבנות ובו ביום באה הנבואה הזאת לחגי שתכליתה שיעיינו ויתנו לב ממה שהיה קודם הבנין טרם שום אבן על אבן בהיכל ה', (טז) והוא שהיתה אז מארה בכל תבואותיהם כי קודם הבנין מי שהיה בא בא אל ערמת עשרים כלומר ערמה שהיא ראוי לשים ממנה עשרים סאים הנה מפני אותה מארה המשתלחת בה היתה נותנת עשרה, וכן הבא אל היקב לחשוף חמשים פורה כלומר להוציא חמשים מדות מאותה פורה היה מוציא עשרים ומלת לחשוף היא מלשון לחשוף מים מגבא (ישעיה ל, יד) שענינו להוציא או לשאוב ופורה מלשון פורה דרכתי לבדי (שם סג, ג) שהיא דריכת הענבים ביקב.