אברבנאל על חבקוק ב:ד

הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וגומר עד הוי בונה עיר בדמים. והמפרשים פירשו הנה עופלה לא ישרה נפשו בו על נבוכדנצר וכמו שדרשו במדרש תנחומא (תרומה ד) זה נבוכדנצר שהמליך אותו הקב"ה על כל העולם ולא היה שמח בחלקו, וכן דרשו חז"ל וצדיק באמונתו יחיה על יכניה מלך יהודה. והראב"ע כתב שמלת לא שאמר לא ישרה מושך עצמו ואחר עמו יאמר הנה נבוכדנצר עופלה מתחזק ומתגאה בנפשו בחושבו שביתו יהיה נכון לעד עם היות שלא ישרה בו ואין בו מדה טובה ואיך זה והנה הצדיק באמונתו לא יחיה ולא ינצל מידו ואיך יחשוב הוא שינצל ונפשו עופלה ולא תבוא לנפילה והוא פירוש בלתי מתישב. ולי נראה שהפסוק הזה לא נאמר על נבוכדנצר כי אם על תוכחת הנביא ותרעומתו ועפלה הוא כמו אפלה כי אותיות החא"ע כבר ידעת שהם מתחלפות, ורוצה לומר הנה האדם כשיסמך על דעתו ומחשבותיו תהיה תמיד נפשו עופלה אפלה וחשכה ולא ישרה בו כי תמיד תשב בספקות ומבוכות מחשבותיהם, אמנם הצדיק והוא המאמין שכל דרכי ה' משפט ואין עול והוא מצדיק את דינו באמונתו יחיה מבלי ספקות וחקירות עיוניות, ואמר זה כנגד חבקוק שרצה להתוכח עם השם יתברך בטענות עיוניות בענין רשע וטוב לו ולכן אמר לו הספיקות האלה הם כולם דרך חשכה לא ראו אור כי הנה עופלה ואפלה הנפש אשר לא ישרה באדם אבל יש בה ספקות שהם מפני הנטיה מהיושר אמנם הצדיק לא יעשה כן ולא יהרהר אחר מדת בוראו אבל באמונתו יחיה באומרו תמיד הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב, ד) וכבר אמרו בשוחר טוב (תהלים פ"ז) שהוכיח הקדוש ברוך הוא לחבקוק על תרעומתו, ושאמר לו הקב"ה (ישעיה מה, ט) הוי רב את יוצרו וחרש את חרשי אדמה הסכימו למה שפירשתי בפסוק הזה והותרה השאלה הששית: