אברבנאל על יחזקאל כה:א

ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם שים פניך אל בני עמון וגומר עד סוף הנבואה, ופרשת ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש היה דבר השם אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח. בעבור שהאומות שהיו קרובות אל ארץ ישראל שכניה הרעים שמחו לחרבנה והרחיבו פה האריכו לשון עליה, (ב) לכן אחרי שייעד על חרבן ארץ ישראל וארץ יהודה ייעד על חרבן האומות ההם והתחיל בבני עמון, (ג) ואמר יען אומרך האח אל מקדשי והאח הוא מלשון שמחה וגיל כמו האח האח ראתה עינינו (תהלים לה, כא), ולפי שראש מלכות בני עמון היה העיר רבתי עם שנקראת רבת בני עמון לכן דיבר הנביא כנגדה בנבואה הזאת בלשון נקבה ואמר כיון ששמחת אל מקדשי כי נחל רוצה לומר שחולל ביד הגוים כי נחל הוא מלשון חילול כאילו אמר במקום שהיה ביתי קדש וזר לא יקרב אליו חולל עתה ביד אכזרים וזהו אומרו כי נחל, וכן שמחת אל אדמת ישראל כי נשמה ונחרבה ונשארה שוממה מאין אדם, ושמחת גם כן אל בית יהודה כי הלכו בגולה והיתה א"כ שמחתה של רבת בני עמון על שלשה דברים שנעדרו מישראל שהם קדושת המקדש ומעלת הארץ הקדושה צבי לכל הארצות וכבוד בית יהודה ורבוי עמו שהלכו בגלות, (ד) ומפני זה ייעד שיתן את רבת בני עמון לבני קדם למורשה ובני קדם הם פרס ומדי, כי הנה בני עמון נכבשו ראשונה לנבוכד נצר ומרדו בו ואחר כך באו פרס ומדי וירשו את ארץ בני עמון כי לא באו לשלול שללה ולשוב כאשר עשה נבוכדנצר אלא לרשת את ארצם והוא אומרו לבני קדם למורשה וישבו טירותיהם בך רוצה לומר שמדי ופרס יבנו בתים וטירות והיכלות ומשכנות מבטחים בארץ בני עמון כמו אנשים שיכוונו לשבת בארץ בתמידות והמה יאכלו את פריו וישתו את חלבו של עמון והוא משל שימשלו על הארץ וטובה ודשנה יאכלו.